שער אל הים

"ביקורת ספרים"

ספר: "שער אל הים"

סופרת: "מירב שרון גרידינגר"

בלי ספוילרים!

תקציר:

לאונור חיה חיים פשוטים בליסבון. נכון, יש את הכנסייה שתמיד פוקחת עיניים על בית המרקחת המשפחתי של הוריה, אבל משפחתה חכמה ועם עזרת ה"אחווה" כבר שנים ולא גילו שהם משתמשים בחומרים שמצד הכנסייה נחשבים לאסורים.

שביל חייה היה ברור: להתחתן, לעבוד בבית המרקחת, ולהקים משפחה.

אך חייה מקבלים תפנית שאביה – הרופא הגדול – נשלח מטעם הממלכה בתור רופא בכיר לשיט ימי שבמטרתו לגלות ארצות חדשות.

לאונור שבורה, כולם יודעים כמה הים סוער...

ועם זה לא היה מספיק, אמה מתחילה לחלות והכנסייה מתחילה לנעוץ בבית המרקחת - שנאלצה לתפעל אותו לבדה - עיניים חדות יותר.

דעתי:

הספר מהראייה והקריאה שלי, התחלק לי לשני חלקים. החלק הראשון הוא שלאונור לפני המסע, שהיא עוד בליסבון. והחלק השני, שזה הוא המסע – בים.

ואני שואל אתכם, איזה חלק הוא הסיפור המרכזי? איזה חלק צריך להיות עמוק יותר, ארוך יותר ומרגש יותר?

התשובה היא ברורה: החלק השני.

כי הוא המסע המרכזי. החלק הראשון הוא מן הכנה למסע, שרק מכירים לנו את לאונור ואת החיים שלה, שלאט-לאט מתחילים להתפרק, עד שזה מוביל אותה להתחיל במסע אל הים.

אחרי שיישבנו את זה, אני יכול להסביר יותר טוב מה הציק לי בספר.

וזה שהחלק הראשון היה יותר ארוך מהשני.

אני לא אומר שהחלק הראשון לא היה טוב, להפך הוא היה נהדר. בנו לנו לאט-לאט את הרגשות של לאונור ואת ההתפרקות האישית שלה, והעבירו לנו נהדר את החיים שלה, והחיים שהיא רוצה לחיות. הבעיה היא החלק השני – הוא היה קצר מדי.

לא היו בו מספיק טוויסטים, או עניין רב, הרגיש לי שהסופרת קצת מיהרה לגמור את כל הקטע של השיט.

ואני מבין אותה, היא באה לכתוב סיפור ששם דגש יותר על הרגש, לכן החלק הראשון באמת יצא לה ארוך יותר וטוב יותר. אבל בכל ספר, לא משנה כמה הוא יותר פסיכולוגי, או רגשי... תמיד אם יש חלק של "מסע" או "הרפתקה" או איך שלא תרצו לקרוא לזה, תמיד החלק של המסע צריך להיות החלק המרכזי של הספר.

הפתרונות שאני מציע, זה או פשוט לקצר את החלק הראשון. אם כמה שהוא היה טוב וסוחף היה אפשר לקצר את התהליך של לאונור ו"לזרוק" אותה מוקדם יותר למסע בים. ואם החלק הראשון קצר יותר, ברור יותר, החלק השני פתאום הופך ל-"ה"-ארוך יותר ולחשוב יותר. כמו שזה צריך להיות.

אבל אז, צריך לקחת בחשבון שהספר מתקצר מאד.

הפתרון השני, זה בדיוק ההפך. במקום לקצר את הראשון, אפשר להשאיר אותו בדיוק כמו שהוא ולפתח את השני. להביא למסע יותר אקשן, טוויסטים ודרמה.

אני אישית הולך על הפתרון הראשון, כי בסופו של יום זה ספר שנועד לרגש, זה לא ספר שהז'אנר שלו הוא אקשן. זה לא ספר שאמור להיות בו קצב של "הרפתקה גדולה מהחיים."

ונכון, אולי עם הפתרון הראשון הספר יהיה אולי מאה חמישים עמודים, אבל ספרים לא נועדו להיות ארוכים.

מלבד זאת, מדובר בספר רגשי, מפתח את החשיבה ובין היתר גם את רמת המשכל והידע. ספר שאני לא מתחרט שקראתי.

אני יעשה גם ביקורת עם ספוילרים בקרוב, כדי שאוכל להרחיב יותר.

זו הייתה דעתי.

(ממש תודה לקבוצה "המלצות אמיתיות על ספרים" על הספר הנהדר הזה!)

קראתי את הספר ביומיים, בשקיקה רבה, תוך שאני בודקת בגוגל כל מיני פרטים הסטוריים שלא הכרתי. עלילת הספר עם התהפוכות שבו, המתח שנבנה, הסויצ'ים בעלילה, הרוך, הסערות גרמו לו להיות כל כך מעניין.

רואים את החיבור של הסופרת לנושא, לפורטוגל, להסטוריה. רואים את המחשבה מאחורי כל דמות.

נהניתי מאוד, ממליצה בחום על הספר ומחכה לספר הבא של מירב

ספר ביכורים מקסים של מירב שרון גרידינגר,

למדתי על ההיסטוריה היהודית ועל ההיסטוריה שלתקופת גילוי הארצות, וכיצד המסעות המסוכנים האלה קרמו עור וגידים.

קל לחוש את הקשר העמוק של מירב לפורטוגל ועל המחויבות שהיא חשה לצייר דמויות נשיות עוצמתיות -למרות שהתרבות והחברה מאוד הגבילו אותן.

אמנע מספויילרים ורק אציין שהספר מומלץ בחום👏

מצפה בהתרגשות לספרה הבא.

עלילת הספר מתרחשת בימיה של האימפריה הפורטוגזית שהגיעה לשיאה במאה ה 16 שעה שכבשה את הים לצד שטחים חדשים ששימשו אותה, בין היתר, למסחר.

התגליות, ההשתלטות על הנתיבים הימיים והמסחר - הפכו את פורטוגל באותה מאה (16) למעצמה כלכלית עולמית. 

לאונור - הגיבורה, בתם של אנטוניו ומריה (או בשמם המקורי והיהודי - אברהם ומרים) שהינם רוקחים בעלי בית מרקחת ("של התקווה") בליסבון שהיה כפוף לתקני הכנסייה המחמירים, וזאת לצד פיתוח פעילות מחתרתית בתחום הרוקחות שכונתה "האחווה" עליה נמנו בעיקר אנשי הקהילה היהודית באותה תקופה אשר נגזר עליהם להתנצר בכפייה ("הנוצרים החדשים").

הסיפור מתחיל במסעו של האב להודו ביום מרגש עבורי [9 למרץ.. אמנם בשנת 1500 אבל עדיין (סוג של) יום הולדתי 😉] ביחד עם הצי המלכותי במטרה לגלות עולמות חדשים ביבשות רחוקות.

האב לא חזר לליסבון, וארמון המלוכה הודיע רשמית כי הוא מת עקב מחלה.. 

הידיעה הביאה להידרדרות מהירה במצבה הרפואי של האם עד שמצאה את מותה באחת המחלות השכיחות של אותה תקופה, והכל בזמן שלאונור מצליחה להוציא ידיעת זהב שהאב בכלל ("סוג של") כלוא באיזה מנזר (ביבשת רחוקה) עקב מלחמות פנימיות בין יורשי המלוכה.

את התקופה המאתגרת עוברת לאונור ביחד עם תומאש (לימים ארוסה) עד שגמרה בדעתה לצאת למסע רחוק כדי להשיב אליה את אביה ביחד עם חמה לעתיד שסייע לה במשימה. 

המסע אל הים (ע"ע שם הספר) מעביר את הקורא בשהייה (מדומה) על הסיפון בין כל הסערות, הקשיים, החולי, העצב והכל לצד התקווה והאמונה שאוחזת במלחים ואנשי המקצוע השונים שנשלחו אל הים שלא לומר - אל הלא נודע.

סופו של המסע (הטוב) מלמד כמה הנחישות, האמונה והאהבה יכולים לשרוד תקופות אפלות בחייו של אדם בכלל, ואת הרדיפה אחר יהודים בפורטוגל במאה ה 16 בפרט.

מילה על הסופרת – תמיד היתה לי חיבה לסופרים ישראלים צעירים בטח ובטח שעה שעסקינן בספר הביכורים שלהם. 

נראה שהספר משלב בין אהבתה לכתיבה לבין אהבתה לפורטוגל ובעיקר לקשר ההיסטורי היהודי, כך שמקבלים פה גם רומן לצד סקירה היסטורית (במבט על) על היהדות בפורטוגל במאה ה 16. 

אין לי היכרות מוקדמת עם הסופרת. 

יישר כוח.