תכלת שחורה

"כל כך הרבה שמיים וכל כך מעט נחמה."

שירה, תעשי לנו נכד, מתחננת חמותה ושירה הנסערת נלכדת בסבך של רצונות סותרים.
היא רוצה ילד. ברור שהיא רוצה ילד.
אבל היא רוצה ילד מבעלה, החי, האהוב, המחייך.
לא מהגבר שמרותק למיטה, בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לדבר, בלי יכולת לאהוב אותה. את הילד.
בעל שהוא צמח.

שירה היא מורה צעירה לתיאטרון, שרק התחילה את חיי הנישואים כשבעלה נפצע במהלך פעולה צבאית והפך לסיעודי. כעת מניחה בפניה חמותה את הדילמה האם להביא את דור ההמשך ושירה צריכה להחליט. האם להביא ילד לעולם בשבילה, בשביל חמותה? האם זה מה שנכון לילד? האם זה מה שנכון לה?

לאורך הסיפור, שירה נעה בין אהבתה לבעלה ומחויבותה כלפיו וכלפי משפחתו האוהבת לבין עתידה שלה, הגשמה מקצועית ואולי גם למצוא זוגיות חדשה.

זהו סיפור עדין ויפהפה הנוגע בסוגיות מהותיות של משפחה ושייכות, הקרבה לעומת רצון והגשמה עצמית. דרך השאלה האם להביא ילד לעולם נוגעת הסופרת באובדן עמום, מצב שבו אדם פיזית בחיים, אך בפועל לא נוכח קוגניטיבית או רגשית. הסופרת בוחנת את הדילמה המורכבת בעיניים חדשות, חומלות ומנסה לתת קול גם לחלקים השתוקים, האישה שאינה אלמנה ואינה כלה, הסבא והסבתא שכמהים לנכד, ותלויים בחסדי המציאות וינסו לעשות ככל יכולתם על מנת לשנות אותה.