איש כי יפליא - הרב הנזיר

בכ"ח באב, היורצייט של הרב דוד כהן, 'הרב הנזיר' (להלן: רד"ך). מעניין שתאריך זה היה מוטיב חוזר בחייו: בשנת תרע"ה בתאריך זה נפגש לראשונה עם מורו ורבו מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בכל שנה ביום זה היה מתחיל תענית דיבור עד לאחרי מוצאי יום הכיפורים, ביום זה יצא ספרו 'קול הנבואה' ונערך ערב השקה חשוב בשנת תש"ל, ועוד אירועים (עמ' 8; 292). זכיתי משך שנים ללמוד ממו"ר הרב זאב סולטנוביץ' בישיבת הר־ברכה שיעור ב'קול הנבואה', וכן ב'אורות הקודש' בעריכת רד"ך, ואף זכיתי לערוך את ביאורי אורות הקודש של מו"ר הרב זאב.

הרב הנזיר

מצעירותי, עת שמעתי על 'הרב הנזיר', התפלאתי, כיצד ייתכן נזיר בימינו? ושאלתי רבנים בישיבה התיכונית שלמדתי בה, וענו לי תשובות כאלו ואחרות. דבר זה לא נודע לרבים, אבל נזירותו היא רק מעין נזירות, ולא דין נזירות ממש, כדי שלא להיכנס לגדרי נזיר, שאם ייכשל בהם, יחטא (עמ' 3).

יש עליו סיפורים ייחודיים, בחלקם, מרוב פרישות מדרכי העולם, כמעט שילם בחייו, כמה פעמים, ונכנס למקומות מסוכנים והסתכן בנפשו. ובאמת ניצל בנס, שמר עליו ה'. הנהגות אלו קשות ואינן מתאימות לבני האדם, ועל כן לא ארחיב בהן.

כאמור, לא רק נזירות חיצונית נהג בעצמו, אלא מנהגים רבים ייחודיים של פרישות מן העולם הייתה בו, ואף התנהלותו הייתה מוקפדת וייחודית. לא התפלל בלשון יחיד ולא התפלל על יחידים (עמ' 45). כשעמדה לפניו האפשרות לעלות ללמוד לפני מורו ורבו, עזב את האוניברסיטה טרם קיבל את התואר, ולא שהה אפילו רגע אחד בחו"ל, וכך כתב ביומנו האישי (עמ' 61):

"הנני הומה [...] הנני נרקב פה [...] והנה עכשיו הוא [מרן הרב קוק] בעיר הקודש תובב"א, ונפשי צמאה, לא תמצא מנוחה [...] כי הנני טובל ושרץ בידי [...] הספרים שאני מטפל בהם, אבק של חול עפר ארץ העמים היבשים עליהם, הביבליותיקה שאני הולך אליה, נשים שולטות שם, והרחוב כולו שחץ גאוות הנשים, ומה לי פה לבקש בקודש? אין לי מנוס, לא אמצא מנוח, נוס מפה, אל תצפה לשם דוקטור, רוץ עלה לעיה"ק ירושלים...".

ראוי להזכיר, באותה תקופה החל לעלות מעמד האישה, על ייתרונותיו וחסרונותיו, ונשים החלו ללמד במוסדות הלימוד אקדמיים, ואף הלבוש היה שונה מהלבוש שהיה רגיל בו מהלבוש הרגיל לאישה היהודית. הרב הנזיר הקפיד על ראייתו, וקידש עצמו בעניינים אלו גם בהמשך חייו (למשל, עמ' 236–237; 239; 241).

פרוש כל כך היה, שאף כשהלך לחופתו, היה נראה כמנותק מן העולם, והיה רבו הרב קוק צריך לדגדגו ממש, ולהעיר לו: "כך לא הולכים לחופה" (עמ' 88), ואף כלתו דאגה מלהינשא לו, כשראתה את מנהגי הפרישות שלו. מעניין לציין שבחכמתה העמידה אותו במקומו וסייעה בידו להתנהל איתה קרוב לדעת בני אדם רגילים. כשהיה שותק מרוב פרישות, היא רצתה שיגיד לה במפורש דברים, ולא הסתפקה ברמיזות שלו, ואמרה לו שהיא תאכל רק אם יאמר לה במפורש, ולא רק אם יסמן לה לאכול, ואמר לה בפיו (עמ' 86).

כיוון שפרוש היה, והיה נוהג בקו עצמאי, נהג בקו זה בהלכות רבות שלאו דווקא קשורות ישירות לנזירותו. למשל, מנהג שונה מהנהוג היום, שלברית בנו 'שאר ישוב', כתב בלשון הזמנה: "מתכבדים בזה להזמין את כבו'", ואף רמזו לשם הרך הנולד כבר בהזמנה עצמה (עמ' 91). זאת ועוד, ב'אמה על אמה' זכר לחורבן הבית הקפיד להשאיר את האמה על אמה כפי שהן, והוסיף להן רמז לחורבן בייפוי מבחוץ, ולא מבפנים, כפי תוכחת השל"ה הקדוש (מס' תענית, נר מצוה יב, מצ"ב תמונת ה'אמה על אמה' בבית רד"ך).

'הרב הנזיר' הקפיד שלא ינהגו במנהגי חסידות ייחודיים בלא הלימה מלאה והרמונית. ופעם אמר על קנאי מקנאי ירושלים, כשעלה העניין שהוא מקפיד ב'תיקון חצות' (עמ' 123): "הוא ישן פחות מדי בלילה, ולכן ביום הוא עצבני" (בספר מפרשים זאת שהיה מלמד זכות על כל אדם, ונראה שזה ייפוי לדבריו ופרשנות, ולענ"ד זו כוונתו).

ראה במוסיקה ובניגון דרך חשובה בעבודת ה', מעבודת הלויים לפני ה' בירושלים, והקפיד שילדיו ילמדו לנגן, והלחין בעצמו כמה מנגינות (עמ' 125):

"הניגון הטהור, בקולו העדין, מגלה את הנעלם וטמיר, את אשר לא נראה. והכל מואר באור חדש. עולם חדש, ברוח חדש, מתגלה לפני, עת אעירה שחר. כמה קשה לסבול אז את העולם בעסקיו ומעבדיו הרגילים, הקטנים...".

דמותו מהווה סמן, לכוחות ייחודיים ועצמאיים בתוך עולם התורה והעבודה האישית.

צמחונות וטבעונות יהודית

הרב הנזיר היה צמחוני. וראוי לדקדק ולהבין מהיכן זה התחיל, ומה בדיוק כללה צמחונותו.

הצמחונות שלו התחילה כשהתחיל ללמוד באוניברסיטה בברלין, מחמת בעיות כשרות, החל לרכוש בצרכנייה הצמחונית הקרובה שם, "בצִמחוניה, שאין שם שאלת כשרות, ומאז הייתי צמחוני לכל ימי חיי". מתוך אילוץ זה, התחזק באידאל של אי־אכילת בשר, ונהיה לצמחוני עקרוני, נמנע מלבישת בגד או נעליים מעור חיות. עם זאת, לא היה טבעוני, והיה אוכל דבש וביצים (עמ' 5; 112), כמו כן, היה שותה חלב (עמ' 114).

יש לציין, שלא היה צמחוני, כשם שנוהגים חלק מן הצמחונים, שהם מסרבים להכניס לביתם ולא מוכנים כלל לכך. כשהיה אביו בביתו, משום כבוד אביו, היה דואג שיביאו לאביו מאכלי בשר (עמ' 89).

רוחב דעת

כל זאת היה מביא אותנו לראות איזה דמיון של אדם צר־אופקים, אך כמה שהיה פרוש בגופו, היה משוחרר במחשבתו. עד שהתעקש על לימודי חכמה ומדע לכל בחורי הישיבות, והעמקה בהן בתוך המסגרת הישיבתית (עמ' 295), ואף כך נהג בשיעוריו, שעודד את התלמידים ללמוד חכמה יוונית במקורה, ביוונית ממש, ממקורה.