רק אל תשכח אותי

יש לי מערכת יחסים של חם-קר עם הז'אנר הרומנטי. מצד אחד, אני הכי אוהבת בעולם לשקוע בקריאה קלילה ומנחמת, אבל מצד שני אני מוצאת את עצמי לא מתחברת להרבה ספרים בז'אנר. קשה לי למצוא ספר שהוא בדיוק הטעם שלי. עד שמצאתי את וארי מקפרליין.

תקציר הספר

הכול התחיל בחמש מילים: "אני אוהב את הצחוק שלך. x" – אבל זה היה לפני שתים-עשרה שנה.

הסיפור האמיתי התחיל ביום שבו ג'ורג'ינה פוטרה מ"המסעדה הגרועה ביותר בשפילד" (לפי דירוג גולשים), ונפרדה מ"החבר הגרוע ביותר בעולם" (כפי שכינו אותו החברים הכי טובים שלה).

אז, כשהבוס החדש שלה, לוקס מקארתי, מתגלה כנער שכתב לה את המילים האלה אז, זה מרגיש כמו התחלה של משהו.

הבעיה היחידה? נראה שהוא לא זוכר את ג'ורג'ינה. בכלל.

מה חשבתי עליו

קל מאוד לתייג את "רק אל תשכח אותי" כעוד קומדיה רומנטית קלילה בגלל הכריכה הצבעונית והתקציר, כשלמעשה, הרומנטיקה כאן היא כמעט משנית לתהליך שעוברת ג'ורג'ינה.

הקסם של מקפרליין טמון באיזון המדויק שהיא מייצרת: מצד אחד, כתיבה שנונה, מודרנית ומלאה בחן בריטי, מצד שני, צלילה פסיכולוגית לתוך שאלות כואבות על הדרך שבה פצעי העבר מנהלים לנו את ההווה. הספר הזה הוא חומר מעולה למועדון קריאה – יש בו הרבה נושאים שאפשר להעמיק בהם.

לדוגמה, השימוש המכוון של מקפרליין בציטוט מתוך "אנקת גבהים" בתחילת הספר. נראה שמקפרליין, דרך הדמויות של ג'ורג'ינה ולוקס, רצתה לבחון כיצד ניתן להשתחרר מהצורך להיאחז בטראומות העבר, ולבנות במקום זאת מערכת יחסים בריאה המבוססת על ריפוי, תקשורת והתבוננות מפוכחת אל עבר העתיד.

חווית הקריאה שלי

הספר מאוד הצחיק אותי והמונולוגים הפנימיים של ג'ורג'ינה הם פשוט זהב. היא דמות אינטליגנטית, חריפה, ועם ערך עצמי נמוך שפשוט גורם לרצות להיכנס לתוך הדפים ולחבק אותה. מקפרליין מתארת את הכישלונות והמצבים האבסורדיים שלה (כמו הפיטורים המביכים) בכישרון כזה, שצחקתי בקול רם גם מהרגעים המייאשים ביותר.

הכתיבה מצליחה להיות גם ריאליסטית ועמוקה, וגם קצבית מאוד – עם דיאלוגים שנונים ומלאי סלנג בריטי. מקפרליין מצליחה לתפוס רגעים פנימיים כל כך מסוימים ותחושות שקשה להסביר במילים.

דמויות המשנה כתובות מעולה. הן לא מרגישות כמו רק רקע, אלא הם פסיפס אנושי מלא חיים. חלקם נפלאים, חלקם מעצבנים וחלקם ממש מכעיסים. אישית, אהבתי במיוחד את החברים של ג'ורג'ינה, שמהווים עבורה מרחב בטוח ונטול שיפוטיות לאסוף בו את השברים. הדיאלוגים ביניהם היו מלאי הומור וזה הרגיש כמו חבורה אמיתית מהחיים.

אני חושבת שהחלק שהכי אהבתי בספר הוא שהזוגיות היא לא פתרון הקסם לבעיות של ג'ורג'ינה. היא נאלצת לקלף שכבות של כאב ואי-הבנות ולתקן קודם כל את הקשר שלה עם עצמה. לוקס, מצדו, הוא דמות מורכבת שקשה לחבב בהתחלה. הוא מוצג כדמות קרה, מקצועית מאוד ומרוחקת. הוא לא עושה לה חיים קלים. אך ככל שהסיפור מתקדם, לומדים להכיר אותו יותר לעומק ולהבין למה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. גם הוא, כמו ג'ורג'ינה, עובר שינוי. הוא לומד להתמודד עם העבר שלו, להקשיב ולהכיל את הכאב של ג'ורג'ינה.

הקשר ביניהם נבנה לאט (Slow Burn) ומבוסס על כבוד הדדי ובניית אמון ולא רק על משיכה פיזית, בניגוד גמור לקשר הקודם שלה שהיה רעיל והתבסס על זלזול ומניפולציות רגשיות.

בשורה התחתונה

זהו סיפור על בנייה מחדש ועל ריפוי. ספר שנון, ריאליסטי ונוגע ללב שגרם לי לרצות לקרוא את כל מה שוארי מקפרליין אי פעם כתבה.

תרגום: סיוון מדר | הוצאה: כתר.

קהל יעד: בוגר. הספר כולל שפה בוטה לעיתים, נושאים מורכבים ותיאורים גרפיים של מיניות ואינטימיות (במינון נמוך שאינו משתלט על העלילה).

טריגר: ישנו טריגר מרכזי בספר שהוא גם ספוילר. למי שזקוק/ה לכך, ציינתי זאת בתחתית הפוסט.

***ספוילר***

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הטראומה בלב הספר עוסקת בתקיפה מינית וגזלייטינג.