נתן ועמוס

נתן ועמוס / אסף ענברי

נתן אלתרמן, עמוס עוז.

אלתרמן החל את פעילותו כמשורר במחנה השמאל. הארץ, דבר, בן גוריון. מפא"יניק לכל דבר.  עמוס עוז נולד בירושלים, בבית רוויזיוניסטי ימני. בגין היה המנהיג הבלתי־מעורער, בן גוריון היה כמעט מילה גסה. מנקודות המוצא האלו, חייהם הולכים ומתהפכים, תוך שהם נקשרים פה ושם אחד בשני. הם עומדים משני צידי המתרס בפרשת "עסק הביש", עוז לצד פנחס לבון ואלתרמן, כרגיל, מצדד בבן גוריון.

נקודת השיא מגיעה לאחר מלחמת ששת הימים, אז מקים אלתרמן את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", ומן העבר השני עומד עוז כלפיד בראש מחנה השלום.

לאורך הספר ובעברית יפהפייה שוזר ענברי את חייהם של שניים מגדולי אנשי המילה של מדינת ישראל הצעירה אחד בשני ואת אלו – בראשית ימיו של הוויכוח שמפלג את ישראל עד היום: שטחים תמורת שלום או התיישבות? ארץ ישראל השלמה או וויתורים למטרות שקט?

אחד הדברים שאני מאוד אוהב בספרים של אסף ענברי הוא הטכניקה היפה בה הוא עובר בין צדדי הסיפור. הקסם שבו הוא מחבר דרך אנקדוטות קטנות, שמות זניחים, מקומות ועוד את חייהם של גיבוריו אחד בשני. בספר הזה הקסם מורגש מתמיד.

זהו לא ספר של היסטוריה כבדה. אם אתם חוששים מפני עומס פרטים ותאריכים ותיאור יבש – הרשו לי להרגיע אתכם: זה לגמרי לא המצב. מדובר ברומן, ספר עדין ונגיש שמתאר אירועים היסטוריים אמנם, אך בדרך של ספרות יפה.

הספר עוסק בדיון כבד משקל – שאלת שטחי יו"ש ועוד – אבל זה לא מכביד על הספר במיוחד. השפה יחסית קלילה, הומוריסטית פה ושם וקצת מהורהרת.

אהבתי מאוד לראות בספר איך ענברי מאמץ את הטכניקות הספרותיות של שני הענקים הללו בעוד הוא מתאר אותם עצמם. אחדות יפה של תוכן וצורה.

אגב, לא חייבים להיות חסידים של עוז או אלתרמן בשביל להנות מהספר. אני מאוד אוהב את שיריו של אלתרמן אבל (אולי בעוונותיי) מעולם לא פתחתי ספר של עוז – ואף על פי כן גם הקטעים שעסקו בו היו לי מעניינים מאוד ורלוונטיים באותה מידה כמעט.

לסיכום, ממליץ מאוד על הספר. אם ראשכם ורובכם בפוליטיקה – אתם תהנו ממנו מאוד [אני יצאתי עם הרבה נקודות למחשבה, בעיניי תמיד סימן לספר מוצלח במיוחד]. אם זה לא מדבר אליכם – חלקים מסוימים בספר אולי קצת ישעממו אתכם, אבל יש בו הרבה יופי גם בלי הפוליטיקה.

ובהזדמנות זו, מאוד ממליץ גם על שאר ספריו של אסף ענברי: הביתה, הספר האדום והטנק.