יָנקי (יעקב) קוזושמן שגדל בקריית חיים שונא ימי הולדת מאז האכזבה שאמו לא הגיעה ליום הולדתו השמיני עם המתנה המובטחת- משאית צעצוע עם ארגז מתהפך, חלומו של ילד. גם בשנים שיבואו אמו אינה מגיעה הביתה. אמא רחוקה, אומר לו אביו יהודה. נסעה לאוסטרליה. גם כעת, מתקרב לגיל ארבעים ואיש עסקים שהיה נשוי תקופה קצרה לאמריקאית הוא שונא ימי הולדת ואינו מציין אותם. הקשר עם אחיו הבכור אריק שעזב ללוס אנג'לס ומצליח בעסקי הקולנוע רופף.

האב השתקן והתכליתי שייך לדור המבוגר, של פעם. עובדי כפיים ואנשי עמל שרבים מהם באו מאירופה אחרי הזוועה. דור המילים אינטרסול, נבייל'ס, הגרמנים יימח שמם, שלומפר ובעיקר- שוונץ. אביו של ינקי מחלק את העולם לשניים. השוונצים- שמגגים לא יוצלחים שלא יגיעו לכלום ואלה שאינם. 'אל תהיה שוונץ' הוא מנחיל לבנו.

וינקי אינו שוונץ. הוא מצליח בעסקיו, מפלס דרכו בחיים ללא חברים ואינו קושר את גורלו בגורל אף אישה.

עד הפגישה המקרית עם יעל שהיתה חברתו של אחיו. ימי מלחמת המפרץ 1991, סקאדים, חדרים אטומים, מסכות אב"כ בקרטונים ונחש צפע. בעידודה לעבוד על עצמו בנוגע לקשריו הבניאישיים, גילוי מקרי של אביו טרם מותו וקופסה אחת מכמה של 'עניינים לטיפול' באינטרסול בדירת האב שהיה מאורגן למופת שהכתוב עליה מעורר את סקרנותו- 'רות מָכָּרָה'. הוא יוצא למסע גילוי שורשיו באירופה. מסע מטלטל שיפגיש אותו עם אנשים מעברה של אמו ויגלה לו דברים שלא ידע.

אך זהו אינו רק סיפורו של ינקי. הוא נסוב על הדור שחלקו עבר את הנורא מכל ושרד וחלקו הפך לאנשי אקדמיה ופרופסורים, שדור ילדיהם של חלק מהאחרונים שגדלו לעולם אחר מזלזל בהם, רואה בהם בורגנים, אינטלקטואלים בשקל ואידיאליסטים-שמאלנים בגרוש בעוד הם רואים בעצמם לוחמי חירות למען המדוכאים כמו האלג'יראים ואיך אפשר בלי הפלסטינאים. נאדין אותה פוגש ינקי בפאריז במהלך מסעו האישי והטעון היא במובן מסויים התגלמות הדור הזה. עיתונאית המגדירה עצמה כלסבית-פמיניסטית-קומוניסטית-מיליטאנטית.

דורות של טראומה ופוסט טראומה. אלה שמתו ואלו שנקמו.

באיזה מקום יש במשפט קצר את הווייתם של דור בניהם של יוצאי התופת- זה שהתבגר לתוך מלחמות חדשות באירופה וישראל-

'אנחנו פאקינג ילדים של מלחמה' אומרת נאדין המיוסרת לינקי.

וההפתעה תחכה לינקי ממש בסוף מסעו.

ספר מעניין ונוגע שההיסטוריה שזורה בו יפה.