סיפורים רומאיים

סיפורים רומאיים - ג׳ומפה להירי

הוצאת עם עובד

"הזכרונות העמוקים הם כמו שורשים אין סופיים המשתקפים בפלג, בבואה אין סופית. והנה כל סיפור, כמו כל חיים, יכול להימשך עד לנקודה מסוימת." עמ' 213

זהו ספר עם סיפורים קצרים על זרים ומהגרים ברומא - איטליה. הכתיבה עדינה, פיוטית כזו, מושכת לקרוא עוד ועוד. יש תיאורים קסומים של הרחובות, בתי הקפה והנופים. תיאורים של האנשים, האווירה וההוויה ברומא. נותנים לקורא הרגשה כאילו הוא שם.

ישנו חוט מקשר אחד העובר בין כל הסיפורים - והוא תחושת הבדידות וחוסר השייכות של המהגרים. זה לא משנה אם הדמות המספרת היא ממעמד הפועלים או מהמעמד הגבוה, אם אלו אנשים ללא השכלה ועבודה או אקדמאיים, נשים עצמאיות או עיתונאיים ותסריטאים שנמצאים בשליחות במסגרת העבודה. תחושת הזרות וחוסר השייכות קיימות.

"...כל מאמץ שאדם עושה ואף כל עונג שמזמנים החיים, כל אחת מהמטרות, גם אם משיגים או מגשימים אותה, כל זכרון, כולם נמשכים רק להרף עין, כמו המים שמסתערים על החוף ומותירים בנסיגתם כתם בלתי צפוי…" עמ' 132

בכל הסיפורים הדמויות נטולות שם. בחלקם יש אות ראשונה או שם תואר כמו האם, התסריטאי, האלמנה וכד' הם כאילו קיימים במרחב אך ללא זהות. חלקם מנסים בכל כוחם להשתלב עד שהמציאות טופחת על פניהם. חלקם מתעקשים להמשיך ולשמור על אורחות חייהם ומנהגיהם המבדילים אותם מהאוכלוסיה הכללית.

הסיפורים לא תופסים צד בדיון של בעד ונגד ההגירה לאיטליה אלא רק באים להאיר את הפגיעות של הזרים והמהגרים ואת נקודת המבט של המקומיים שרואים את עירם האהובה משנה את פניה ואת המרקם החברתי שבה הולך ומשתנה. זו סצנה חברתית שיכולה לבוא לידי ביטוי בצורה זו בכל מקום ברחבי הגלובוס. בכל אחד מהסיפורים ניכר הגעגוע לארץ המוצא. חלקם מבקרים בה לפעמים, חלקם נמנעים מכך במודע וחלקם פשוט לא יכולים לחזור.

הסיפורים שלווים, פסטורליים ונעימים עד שמגיע הטוויסט בסוף ומגלה שכל האידליה הזו היא אשליה או חיזיון כואב.

"מנקודת המבט הזו אני מסוגלת להבין כמה צר המרחב המוקצה לנו, לצרותינו ולימינו על האדמה בהשוואה למרחבים האין סופיים של המים." עמ' 191

קריאה נעימה.