תתעלמו בבקשה מוורה דיאז

טריגרים: התבגרות מינית, אלכוהול, מוות, התעללות במשפחה

ובכן. כשספר נוער נפתח בזה שהדמות הגברית הראשית מתה – זה מסקרן מאוד. אבל בואו לפני הכול נספר על מה הספר. וורה דיאז היא נערה בת 18 במציאות של ארה"ב – שם גיל השתייה החוקית זה 21 ולכן אסור לה לשתות. היא עובדת כשליחת פיצה, ויש לה אבא. אימא שלה בחרה לעזוב אותם כשוורה הייתה בת 12, ולכן התא המשפחתית מאוד מצומצם. לוורה יש חבר מאוד טוב – הבעיה שהוא מת, וזו בדיוק נקודת הפתיחה של הספר הזה. הספר מספר על איך וורה מתמודדת עם ההיעדרות של החבר הכי טוב שלה וההתבגרות שלה.

הפרקים בספר הם די קצרים למעט כמה פרקים. יש ארבעה נקודות מבט בספר הזה – זה של וורה, זה של צ'רלי, הנער המת, זה של קן, אביה של וורה, ו.... מסעדת פיצה פגודה, המסעדה שבו וורה עובדת. כן. מבנה דומם קיבל נקודת מבט משלו. זה היה מעניין למדי. חלוקת הפרקים לא מסודרת כרונולוגית וצריך לעקוב כי דברים קורים בהווה ודברים קורים בעבר עד שמגיעים לפתרון – מה קרה לצ'רלי קאהן. אבל זה ממש לא עיקר הספר.

כשכתבתי התבגרות מינית, ממש התכוונתי לזה. יש סצנה שלמה שוורה מדברת עם אבא שלה על מחזור. יש סצנות של מיניות אוף סקרין (מחוץ למסך – לא מפורטות, אבל די ברור מה קרה שם), והשפה של וורה לא נקייה במיוחד.

מה שאני אהבתי בספר הזה את התמה המרכזית של מערכת היחסים של האב והבת. הם לא מסתדרים והם לא תמיד רואים עין בעין אבל רואים שקן דואג לבת שלו, ורואים שיש להם בעיות נפשיות בעקבות עזיבתה של האם, שלא לומר – נטישה. והתחברתי מאוד לסיפור הזה כי אני בעצמי התמודדתי עם בעיות במערכת היחסים שלי ושל אבא שלי, אז זה מאוד דיבר אליי.

מבחינת הדמויות, יש גיוון קצת יותר גדול בניגוד לספרים האחרונים שקראתי, אז הרגיש לי קצת יותר "חי". היו כמה טוויסטים צפויים, אבל זה ממש לא המטרה. הבנתי גם למה שם הספר נקרא כך ויש לו סיבה. הוא מוזכר פעמיים בספר עצמו.

השפה של הספר מאוד פשוטה ומתאימה לנערה בגיל 18. אבל עם זאת, היא משלבת המון מילים שהיא לומדת משיעורי העשרה. למשל – הולך בטל זה בעצם עצלן, בטלן. ומילה נוספת – מיתומנית – שקרנית פתולוגית. יש לוורה המון שימוש במילים גבוהות בספר והיא משתמשת בהם בצורה נהדרת. אני אהבתי ללמוד דרכה קצת.

בקיצור, אל תתעלמו מוורה דיאז, ותקראו אותו כשתוכלו. ספר נוער קטן וחמוד שאני שמח שתורגם לעברית. כן יירבו.