את לא נראית

זהו ספר על זכרונות הספק עלייה ספק הגירה. בספרה "את לא נראית" רק הכריכה עשתה לי טריגר - כל עבודותיה של זויה צ'רקסקי מפעילים אצלי תמהיל של נוסטלגיה ותגובה פוסט טראומטית.

רק בשנים האחרונות התחלתי להגיב רגשית לסיפור העלייה שלי. יחד עם המודעות שלי כאישה בוגרת לחוויות של הוריי וסבא וסבתא שלי. לא הבנתי למה אני מגיבה בבכי סומטי על כל זכרון גם של אחרים.

אך לובה הבינה זאת היטב כשכתבה:

"הטרגדיה הלאומית הפגישה כל אחד ואחת מאיתנו לריקוד אכזרי עם השלדים הפרטיים בארון שלנו".

והבנתי שזאת הסיבה. הטראומה הקולקטיבית מפעילה את הטראומות האישיות, גם אלו שהיו חבויות.

בסדרה "דור וחצי" אמרה אניה בוקשטיין שזה לא היה כזה סיפור גדול בעיניים של בת 7. זה יותר כמו לעבור דירה. המודעות שלי אז לא היתה מגובשת די לעבד את הארועים בזמן אמת.

המבנה המיוחד של הספר, חציו בעברית וחציו ברוסית, איפשר לי לעשות משהו מיוחד: לקרוא אותו ביחד עם אמא. ולכן רכשתי מלובה את הספר הפיזי עבור אמא, ובשבילי בדיגיטל. כל אחת מאיתנו קראה אתמול בו זמנית, כל אחת בביתה לבד ובפרטיות, כשכל אחת מאיתנו מעבדת את הקריאה בדרכה. שתינו סיימנו באותו זמן ויצאנו מהחוויה בתחושת וואו ובהכרת תודה ללובה שהעבירה על כתב ספר כה חשוב וכה מרגש.

כן לא מדובר ברומן רגיל אלא בפרגמנטים של זכרונות, ארוזים בכתיבה מופתית אך נגישה ששואבת אותנו לקרוא בשקיקה, לבכות ולהתרגש איתה.

ושוב תודה לובה, על שחלקת מדם ליבך סיפור חיים לא פשוט אך מעורר השראה על אישה עם חוסן ודרייב יוצא דופן.

יש בספר המון משותף בנינו, דור ה1.5, אך הרבה שוני. שכן, כולנו התמודדנו אחרת. היה משהו מדהים בלגלות שיש עוד מישהי, וכנראה הרבה יותר אנשים, שעברה את החויה הטראומטית של ניתוח להסרת שקדים ללא הרדמה אלא טשטוש. והדברים הקטנים כמו קבלת בגדים לתרומה, החוסר והכאב לעמוד מול שפע ללא יכולת להשיג את משאת ליבנו. הקנאה בצברים על היש ועל ההבטחה שיום אחד נוכל להרשות זאת.

הקריאה היתה מרתקת וגם חשובה לתהליך העיבוד והריפוי. לי ולאמא, כל אחת בדרכה. ואני מקווה שגם היא הבינה שהיא לא לבד בסיפור הזה.

הכרית מלאה בדמעות וגם ברגע כתיבת הביקורת הזו, אך צריך להבין שזה הדבר הכי טוב שקורה לנו עכשיו בתקופה בה אנו חיים: שכן, בעבר לא היתה לנו את הפריבילגיה הזו.