אנחנו המשרתים

מאת עוז בן נון ועוז סימינובסקי, הוצאת מחרתיים, סלע מאיר וריבוא, תשפ"ו, 176 עמ'.

בירור נוקב שיש לעשותו

פעם אמר מו"ר הרב אליעזר מלמד, לגבי השאלה איך הצדיקים ינצחו את הרשעים? הרי הרשעים בין אלו שפעם ובין אלו שהיום, מרמים, משקרים, עוברים על החוק, ועוד משחירים את פנינו אנו. מה ניתן לעשות כשנעשה עוול כזה, ולאף אחד לא איכפת, ואין מי שיגן?

הרב השיב: הצדיקים צריכים לומר על הרשעים שהם רשעים. לפחות הבירור הנוקב וההכרעה המוסרית. גם אם הרשעים מושלים, ולא ניתן להחליפם או להחלישם או להילחם בהם, לפחות את זה. כך, לפחות יהיה ברור, לפחות להמשך, ואם לא – אז לפחות לדורות הבאים, שכשניתן יהיה לטפל בבעיה – נטפל!

ייתכן שכרגע אין מה לעשות, ובחיתוך הפוליטי, מתוך הבנה שנציגי "עולם התורה" ינצלו וימכרו את המדינה וכלכלתה רק בשביל עוד שנה של כסף לישיבות (שלקמן אבאר שהן נגד התורה), וזאת מבלי להבין שבסוף זה יקרוס, אזי אין ברירה – עדיף לסבול את החיבור הזה, עם הביזיונות שהם מבזים את רבנינו ואת התורה השלמה, מאשר החלופה. אבל את הבירור הנוקב – אין ברירה אלא לברר.

המחברים מעוניינים כבר כעת ליצור שותפות על בסיס מי שכיום רואה עצמו ציוני, בלא המפלגות הלא־ציוניות, המפלגות החרדיות והערביות כאחד, כיוון שהן מוכנות למכור הכול כאן ואינן רואות עצמם חלק מהאחווה כאן (ולקמן אביא מדבריהם איך השיטה הנצלנית בסוף תכרות את הענף עצמו). אינני פוליטיקאי, יש להבין שלא ניתן ליישם את כל שאיפותי ורצונותי במסגרת הנתונה. צריך לבחון היטב מה החלופות ומה הנזקים שיקרו. שלא יווצר מצב שבו המפלגות החרדיות, שלהן לא איכפת עם מי ללכת ומה הנזק שייווצר למדינה או לארץ ישראל, יחתמו עם המפלגות האחרות, אזי ייתכן ושווה להישאר, לעת עתה. לכן על נקודה זו – לא אעיר, אינני פוליטיקאי או פרשן פוליטי, ופה מדובר בחשבון פוליטי ספציפי של ניהול טקטיקה פוליטית. מבחינתי, ספר זה הוא בראשיתו בירור מהותי נוקב על יחס הציבור החרדי לאחווה, לציוויי התורה להילחם למען הצלת ישראל מיד צר ולקיום התורה במציאות – בארץ, בלא פנטזיות ובלא רדידות פרשנית.

"לא כולם באו לציונות לתת, יש שבאו לקחת"

(אורי צבי גרינברג, כמו יומן, עמ' 36; לא נמצא בספר 'אנחנו, המשרתים', אבל לא יכולתי לא להביא את הציטוט הכואב הזה).

"עולם התורה" נגד התורה

במקום לגדל אנשים שלומדים תורה כדי ללמוד ולקיים, לשמור ולעשות את כל דברי התורה, "עולם התורה" יצר מוטציה של אנשים שלומדים כדי ללמוד, לתורה שמעודדת עצלנות פיזית ומהווה מסך וחומה בינה לבין החיים ואף האחים – והרקורסיה קורסת (עי' עמ' 73–74). ביטול תורה זה לא רק פחות ללמוד, אלא גם פחות לחיות אותה ולקיים אותה. תורה זו היא נגד כל מה שכתוב בתורה, נגד המסופר בה. לא פלא שמה שנלמד בישיבות של "עולם התורה", זה דווקא התלמוד הבבלי בעיקר, ולא התנ"ך (לפחות לא באופן מרכזי; עמ' 74–76):

"אחוות לוחמים – עידן הכניסה לארץ ישראל

עם הכניסה לארץ ותקופת הכיבוש הראשונה, האחריות הישראלית והתנ"כית, ערבות האחים, מקבלת את הפרשנות המעשית והעקבית ביותר שלה: ישראלים נלחמים אלו עבור אלו. את המלחמות הראשונות על הארץ, עוד לפני חציית הירדן, מוביל משה בעצמו. בשלב הזה פונים אליו שבט ראובן, שבט גד וחצי משבט מנשה – שניים וחצי משנים־עשר שבטי ישראל – ומבקשים ממנו להתיישב ממזרח לירדן, במנותק משאר העם. הבקשה הזו, בשונה מאחרות, מעוררת במשה זעם, והוא עונה להם במשפט המהדהד עד לימים אלה ממש: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?".

עם כיבוש הארץ וההתפזרות של כל שבט לנחלתו, הערבות הולכת ונפרמת, והתנ"ך חוזר ומבקר בזעם את השבטים המשתמטים ממלחמה. "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה'. אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". כך מקללים ברק ודבורה, שופטי ישראל, את תושבי מרוז שהשתמטו מהמלחמה בצבא סיסרא. גדעון השופט מכה את תושבי סוכות ופנואל שסירבו לסייע למאמץ המלחמתי נגד צבא מדיין. אנשי שבט אפרים פונים בזעם לגדעון ולאחר מכן ליפתח, על כך שלא קרא להם לעזור ולהילחם יחד. שוב ושוב ערבות האחים, אחריות השבטים זה כלפי זה, תופסת את מרכז הבמה התנ"כית, ומנהיגי ישראל באים חשבון עם המשתמטים. זו אבן היסוד המוסרית של התנ"ך: היחלץ לעזור למי שבצרה".

הציבור החרדי כחלק מה'ניידים'

בספר הנהדר 'ניידים ונייחים' מאת גדי טאוב, הוא מבחין בין מי שנטוע כאן, ורואה את עתידו כאן, לבין מי שלא. זאת חלוקה מהותית יותר בין שמאל לימין, כפי שמקובל לחלק (ועוד יש הרבה להאריך על הספר, אך אין כאן המקום, ועוד חזון למועד). לפי איזמל זה, הציבור החרדי רואה עצמו דווקא כחלק מה'ניידים', ולא ה'נייחים':

"בסופו של דבר, הציבור החרדי, ברובו העצום, נותר מנותק מהכאב הישראלי" (עמ' 60).

"המגזר החרדי נותר מנוכר לערבות הלאומית. לנוכח מראות השבעה באוקטובר לא אמרו מנהיגיו "הנני", אלא "השומר אחי אנוכי?"" (עמ' 122).

"אירועי השבעה באוקטובר יצרו קו הפרדה חד ונוקב: הם חשפו מי אוחז במזוודה, עם רגל אחת בתוך החזון הלאומי ורגל שנייה כבר מחוצה לו, ומי בוחר להתייצב ולשאת באחריות הלאומית במלוא כובד משקלה. היו שנאחזו במזוודת הירידה מהארץ, בחיפוש אחר מקלט בעולם הגדול. היו שנאחזו במפלט היהודי־מסורתי המעניק פטור מהשירות וממעמסת הריבונות. ולעומתם, היו אלה שחיו בתודעה שאין להם ברירה אחרת, כי הכול תלוי בהם" (עמ' 108–109).

"בעת כתיבת שורות אלו מסודרים מגיניה של רומי [רומי סויסה, הילדה בת השש שזיהתה לוחמים ישראלים מחוץ למכונית שבה שהתה לצד אחותה וגופת האם: "אתם של ישראל?" היא שאלה אותם, מ"ה], כלומר נציגיהם הפוליטיים, בשני מחנות דיכוטומיים. מחנה אחד נסמך על מפלגות המנוכרות לכאבה של רומי מהצד הערבי, המחנה השני נסמך על נוטשיה של רומי מהצד החרדי" (עמ' 61).

הנתק מהמציאות ועצימת העיניים

כדי להבין אם עלינו לנהוג במשהו, ואם הוא מוסרי, אחד הכלים לברר זאת היא לשאול את עצמנו: אם כולם ינהגו כך, מה יהיה על העולם, המדינה, העם, השכונה ואפילו עלי, בסוף...

העולם החרדי חי בעולם דמיוני, שבו הוא סובר שאם כולם ילמדו תורה, יבואו "הגויים" לפרנסנו, מייד, ככה, כפשוטו. יש אגדה כזאת בתלמוד הבבלי (שבת לב, ב; וכן במקומות נוספים), אבל שם מדובר לעתיד לבוא! והיכן 'אין למדין מן המדרשות'? לנסות להחיל מייד, כאן ועכשיו, את האגדות על גדרי העתיד – בהווה, ללא כל ביסוס, ותוך פרשנות פשטנית רדיקלית, מהווה משיחיות־שקר וניתוק חמור מהמציאות, ואף פשטנות הגובלת ברדידות מחשבתית, ונוגדת את כל ציווי התורה לעבוד ולפרנס, ולא להתפרנס מן הצדקה, ובטח שלא לכפות אותה באלימות...

המציאות היא כזו (עמ' 124):

"שיעור הילודה החרדי, הוא 6.5 ילדים לאישה. החברה החרדית מהווה 14.3% מאוכלוסיית ישראל, וגודלה היחסי צומח בקצב מהיר. על פי התחזיות המתחשבות במגמה הנוכחית, ב־2045 צפוי המגזר החרדי להוות 22% מאוכלוסיית ישראל. וב־2065 – 32%. שליש מהישראלים. 40% מהיהודים".

בעולם שלנו, במציאות, מה שיקרה בלא שינוי משמעותי בחברה החרדית הוא (עמ' 122):

"עוני קשה, גברים שכמעט מחציתם אינם מפרנסים כלל [...] זו שיטה שבליבה נעוצה היכולת היצרנית והכלכלית של מגזרים אחרים, המפרנסים את העולם המתנהל בתוך תיבת נח. אם תהפוך החברה הישראלית כולה לחרדית, היא תקרוס מיד לרעב כבד. כך מתקיים כלכלית המגזר החרדי כטרמפיסט על גבה של החברה הישראלית הכללית, היצרנית".

המודל הכלכלי של המבנה הכלכלי החרדי ושל "עולם התורה" הוא עולם כלכלי נצלני, שבונה על "החילונים הגויים" וה"דתיים לאומיים הרשעים" שיעבדו בשבילם. באופן פרדוקסאלי, הם לא באמת רוצים להגיע למצב שבו כולם חרדים כמותם, כי אז, מי יממן אותם? הפנטזיה בראייתה הפשטנית שהזכרנו לעיל? וכך מראים יפה מחברי הספר (עמ' 140):

"מנהיגי ישראל שלא שירתו את ביטחון המדינה ואת כלכלתה ואינם מגיעים מחברה משרתת, נמצאים במסלול שבו אין קשר בין הצלחת המדינה להצלחתם, ולכן הם אינם חשופים לסיכון שישראל נוטלת. ההרוגים אינם מגיעים מהקהילה שלהם, ואם ישראל הפכה לענייה יותר כיוון שהעבירה קצבאות רבות ולא צמחה מספיק כלכלית – הם יראו בכך הצלחה, לא כישלון. כאשר אוכלוסייה שאינה משרתת היא שותפה קבועה ובכירה בהנהגה, המדיניות הלאומית מוטה בהתאם".

"קואליציה שאינה מרוכזת במשימתה של המדינה – להגדיל את העוגה הכלכלית שממנה נהנים כולם, אלא עוסקת במאבק על הגדלת פרוסת העוגה שמקבלת כל קבוצת לחץ. מי שצמיחה כלכלית היא מטרתו השלטונית, מנסה להגדיל את כלכלת המדינה כולה, אך מי שהמדינה, כרעיון וכקהילה, זרה לו, ינסה רק להגדיל את חלקו על חשבון החלקים האחרים [...] הדינמיקה הזו ממשיכה עד שהטרשת – סבך ההיתרים, ההקלות והחסימות – גורמת לכלכלת המדינה כולה לשקוע" (146–147).

וכאמור לעיל בראשית דברי, ייתכן שאחרי זה הפוליטיקאים, נציגי התורה שלא מוחקת חלקים, תורה שלא סוגדת רק למצווה אחת – מצוות תלמוד התורה – תוך מחיקת התורה עצמה, צריכים להתפשר ולעשות מה שצריכים. אבל הבירור צריך להתברר ולהיאמר. גם אם צריך תהליכים ארוכים, לא ייתכן שציבור יתבע בזרוע את הצדקה, וישדוד את החברה כולה, כפי שפסק הרמב"ם (הל' תלמוד תורה ג, י):

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חלל את השם, ובִזה את התורה, וכִבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור להנות בדברי תורה בעולם הזה.

אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות; וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה. וסוף אדם זה שיהא מלסטס את הבריות".

כריכה

אנשים, חציים ולמעלה מעונבים לבושים בחליפה, מממנים את המדינה, אותה הם מחזיקים, וחציים ולמטה במדי צה"ל, משרתים ושומרים עליה, ומשלמים בחייהם, בשלמות גופם ונפשם.