חולצות אדומות

מדובר בספר מד"ב סאטירי שמתעסק בדמויות ה-"חולצות האדומות", אותן דמויות שמופיעות בסדרות מד"ב (בעיקר) לזמן קצר מאוד, לרוב כדי למות מוות אלים וקיצוני שמוכיח שמדובר בסביבה מסוכנת וקיצונית, ורק במזל הדמויות הראשיות לא מתות.

מה חשבתי

אתם מכירים את הרגע הזה שאתם שומעים איזו מילה, רואים איזשהו משהו קטן, או שעובר לכם שביב של מחשבה בראש, ופתאום - בום! הראש שלכם מלא במחשבות? השראה מטורפת, פיצוח של משהו שניסיתים לפתור מלא זמן? או רעיון חדשני שאתם ממש מתרגשים ליצור?

אני מדמיין לעצמי שככה בדיוק סקאלזי הגה את הרעיון לספר הזה. הוא בטח ישב וכתב משהו שקשור לדמות שהוא היה צריך להרוג וחשב איזו מסכנה הדמות הזאת - ובום, רעיון שלם לספר נרקם בראשו.

אבל אולי זה רק אני.

באתי לספר הזה עם ציפיות מאוד גבוהות. הכנתי את עצמי לספר שאתפוצץ בו מצחוק, לפי ההמלצות שקיבלתי עליו. והאמת? לא צחקתי בו כמעט בכלל, אולי גיחכתי לעיתים. אבל זה לא אומר שהתאכזבתי ממנו!

מדובר בספר שנון, סאטירי ונהדר, עם ביקורת מדויקת להפליא על סדרות הוליוודיות קלאסיות. הוא נוגע בדיוק בנקודות האלו שכולנו מגלגלים עליהם עיניים בסדרות.

בספר יש לא מעט אקשן, קצת דרמה, חלקים נוגעים ללב וחלקים מגוחכים. לדעתי הוא שילוב מושלם ומאוזן בדברים שספר טוב צריך.

והמטא, הו המטא. זה ספר שצוחק על עצמו, שובר קיר רביעי, מנכיח לחלוטין את זה שהוא בעצמו ספר שנכתב ע"י אדם.

כמה מטא? כשאני קורא, מהר מאוד אני כולי בתוך העולם של הספר, תת-המודע שלי קורא מילים, אבל המודע מרחף לחלוטין מרחף בתוך העולם שהמילים מתארות לנו.

ובספר הזה יש מטא שכתוב בצורה כל-כך מדויקת שלרגע אחד פתאום מצאתי את עצמי מאוד מודע לעובדה שאני קורא מילים על דף. אני לא אתפלא אם הרגע הזה היה מכוון.

הספר ממש סחף אותי.

בתור חובב ספרים גדול, מאז שחזרתי בשאלה מצאתי את עצמי קורא פחות ופחות. לפני כמה שבועות סיימתי סוף-סוף ספר שקראתי במשך יותר מחצי שנה, כל פעם הייתי קורא בקושי פרק וזונח את הספר לטובת הטלפון

את חולצות אדומות התחלתי לקרוא ב-21:00 בערב, וסיימתי אותו ב-2:00 בלילה. ההפסקה היחידה שלקחתי הייתה כדי להוציא את הכלב לטיול לילה.

וכבר הרבה זמן שלא נסחפתי ככה לקריאה.

בקיצור, אני ממליץ מאוד על הספר.

אין ספק שמדובר בספר מד"ב, אבל יש לי תחושה שגם אם אתם לא חובבי מד"ב תצליחו להנות ממנו.