חוויית ההאזנה ל"לפני שראיתי אותך" מאת אמילי הוטון (בקריינות הנהדרת של תמר לוין) פשוט שואבת אותך פנימה מהרגע הראשון. זה מסוג הספרים שפשוט "שתיתי" בלגימות גדולות ולא יכולתי להניח בצד.

על פני השטח, הספר עוסק בנושאים כבדים- טראומה, כאב, שיקום, בנייה מחדש של הדימוי העצמי והתמודדות עם מציאות חדשה ולא צפויה. אבל איכשהו, הכתיבה של הוטון מחוללת קסם אמיתי: היא מצליחה לשמור על מקצב קליל, הומור בריא של מחלקת שיקום ואווירה אופטימית שנוגעת ישר בלב. היא צוללת לעומקים הרגשיים הכי פגיעים, ורגע אחרי זה נותנת לך להרים את הראש מעל המים ולראות את השמיים.

מערכת היחסים שנבנית במרכז העלילה, בין אלפי ואליס, יפהפייה בעיקר בזכות ההדדיות שבה. אין כאן "מושיע" ו"נושעת" אלא שני אנשים שמקלפים שכבות הגנה במקום הכי לא בטוח בחייהם, משתנים, וצומחים יחד דרך הכאב תוך חיבור לחלקים חדשים בזהות של עצמם.

נקודת עוגן מופלאה נוספת היא הדמות של שרה. היא מגלמת במדויק את "המבוגר שמאמין בך". היא לא מתבלבלת בין העבר להווה, מכירה בערך ובחוזקות של אליס מבלי להתעלם מהחולשות שלה, ועוזרת לה לפלס דרך אל עבר התקומה שלה.

ספר עדין, מרגש ומעצים שמאזן בצורה מושלמת בין תוכן עמוק לכתיבה זורמת.

מומלץ בחום!