אנקת גבהים

אנקת גבהים מאת אמילי ברונטה מול העיבוד הקולנועי האחרון

דעת קהל יכולה להיות דבר מאיים ואני תוהה האם אמצא קוראים/צופים שחושבים כמוני או שתגררו אותי ללינץ׳ בכיכר העיר. צפיתי בעיבוד החדש של אמרלד פנל לאנקת גבהים עם מרגו רובי וג׳ייקוב אלורדי ואהבתי ממש. אני רואה את פיכן הפעור עד לכאן, וגניחות הפתעה וזעזוע לא עובדות בעשור האחרון אז ששש. כמובן שהקוראת הסנובית שבי התקשתה עם עונג הצפייה לעומת זיכרון הקריאה ומיהרתי לחזור ולקרוא בו שוב.

אומר כי עד חצי הספר, זאת אומרת, עד סוף סיפור האהבה של היתקליף וקאתי עם מותה הטרגי, חשתי כי הסרט התעלה על הספר. הסכמתי עם ההשמטה המוחלטת של מר לוקווד, על איחוד הדמויות של אביה ואחיה של קאתי לדמות אחת ובעיקר לא סבלתי את קול המספרת של נלי. שאגב, כמה שיפוטית ואכזרית את יכולה להיות? יכול להיות שזה חלק מהקסם של הספר. הקריאה דרך עיניה הצרות של האומנת/מלווה/מטפלת שמשאירה אותנו חסרים תמיד ותאבים ליותר. גם  גילוי הצהרת האהבה הדדית והקתרזיס המיוחל מופיע בספר בכל הנואשות והטרגיות והוא נפלא ונורא אבל קצר ולא מספק. הסופרת מתארת את אכזריותו של היתקליף לאורך כל החצי השני של הספר, אבל גם היא עצמה אכזרית לא פחות.

העיבוד הקולנוע של פנל לוקח את היהלום הזה של סיפור אהבתם של היתקליף וקאתי ומתמקד אך ורק בו. כמו תסריטאית מצוינת, פנל התרכזה בסיפור אחד בלבד והרחיבה ופיתחה אותו והוסיפה לו אלמנטים שאינם קיימים בספר כדי לחזק ולהראות לנו כמה גדול הקשר וכמה גדולה האהבה של קאתי והיתקליף. כמה פרועה ומעוותת ובלי ניתנת לשליטה היא יכולה להיות. העונשים שקיבלו יחד ואחד עבור השנייה, השם שנתנה לו, העובדה שלימדה אותו לקרוא (גזירה מסיפור האהבה של הדור השני קתרין והרטון) כמו גם גילוי המיניות – בתצפית על יוסף וצילה עובדי האחוזה. השובבות שלהם והתשוקה מתערבבים בסמליות של הביצים השבורות תחת הסדין. מבחינה סיפורית היא לקחה את מיתוס סיפור האהבה האסור והטרגי והגדילה אותה פי עשרת מונים, התמקדה בו והכי הכי שווה בעיני, נתנה לזוג האומלל פורקן. נכון שהסוף רע ומר, אבל לפחות אם הם מקוללים, הם הלכו עד הסוף עם אותה קללה. לא רק הערפת נשיקות ועילפון. פנל נתנה להם זוגיות נסתרת, מערכת יחסים איתה הלכו עד הסוף וניסיון לספק את התשוקה המטורפת עד שזו הפכה מאיימת הרבה יותר והובילה לעצירת היחסים.

זה אמנם פחות המקום, אבל אציין שגם מבחינה אומנותית הסרט היה מרהיב – הצילומים, הנופים, הצבעים, כל בניית המיזאנדסצנה – כל האלמנטים הקולנועיים הפכו את העיבוד הזה ליצירת אומנות לא פחותה במעלה מהספר עצמו.

קריאת הספר באופן מלא, מתאר לנו בחלק השני את דור הילדים: קתרין (בתם של קאתי ולינטון), לינטון (בנם של איזבלה והיתקליף) והרטון (אחיין של קאתי שדורדר לעמדת משרת כחילופי תפקידים שעיצב היתקליף בנקמה באביו) יחד עם לינטון והיתקליף ששרדו מבין הבוגרים. הוא מלמד אותנו על הדרדרותו המוסרית (אם הייתה קיימת מוסריות קודם לכן?) של היתקליף שכל מעייניו נתונים לנקמה אכזרית בכל הסובבים אותו. כל מי שהוא תופס כי הפריע, מנע או לקח את הסיכוי שלו לזוגיות עם אהובתו המתה. הוא אלים בצורה בלתי נסבלת פיזית, נפשית ומילולית כלפי שלושת הצעירים ולמעשה מכפיש בזה את אופיו ושוחק את חמלת הקורא כלפיו. ברגעי הצער והאובדן בם בולטים האנושיות שלו, אנחנו לא מצליחים לשכוח את הבחירה שלו להתעלל בהרטון ולמנוע ממנו השכלה או שיח אנושי, את ההתעללות הפיזית והנפשית בלינטון עד כדי גרימת מותו ושימוש ציני בו לנקמה וכמובן, הכאת אישה – קתרין וכליאתה בביתו, אינוסה להתחתן עם לינטון ועוד. לינטון האב נותר חסר עמוד שדרה וחסר ישע ונלי המניפולטיבית ידה בכל ויד כל בה והיא משום מה עוד זוכה לחסדו של הרשע המרושע של הספר. סיפור האהבה של הדור השני מנסה לכסות כביכול ולאפשר תיקון. בייחוד בהקבלה בין קאתי לקתרין ובין היתקליף להרטון. היתקליף רואה את הזוגיות המתפתחת לקראת הסוף ומוצא שאין בו הכוחות להפריע להם. סופו מגיע משום מקום, מיסתורי ורדוף ובו אנחנו מנחשים שרוחה של קאתי סוף סוף באה לדרוש אותו. הגעתה, כמו דאוס אקס מכינה, מצילה את קתרין ומובילה אותנו אל הסוף החיובי יותר ובעל התקווה.

בקריאה מלאה של הספר, אין ספק ובאמת לא צריך אותי לומר זאת, כי מדובר ביצירת מופת מיוחדת לזמנה. סאגה משפחתית של אהבה על כל סוגיה מבלי שאחת תסתור את השניה. פתיחות מחשבתית במובן הזה והכרה של הנפש האנושית וכיצד שברון לב יכול להרוס כל חלקה טובה אצל האדם. נלי מייצגת את הנוצרי הטוב הרבה פעמים, אבל זהו אינו ספר מוסר. הוא אינו בא לתקן אותנו כמו לתאר לנו בחירות כאלה ואחרות של אנשים והטרגיות ביחסי כוח ושררה. הספר עצמו מרתק למרות מר לוקווד ונלי המעצבנת. העיבוד הקולנועי מספר לנו רק חצי סיפור ומאפשר לנו לחבק את היתקליף וקאתי, לאהוב אותם, לחמול עליהם ולראות את האהבה שלהם כפי שהם אולי היו רוצים שנראה אותה ללא נקודת המבט הצרה והמוסרית. לעזאזל עם המוסר, הם אומרים, וסוחפים אותנו לגרסה אחרת שלמרות הסוף הטרגי אומרת: ״לפחות היה להם פרק זמן זה״.