הלילה הארוך ביותר

📖 במה עוסק הספר?

"הלילה הארוך ביותר" הוא אוסף סיפורים קצרים המתרחשים בזמן או בעקבות המלחמה, ובהם הדמויות השונות מחפשות, כל אחת בדרכה, מקום משלה בו היא יכולה לחוש בטוחה.

בסיפור הראשון, זמרת מצליחה בשם קרן רוצה לחזור ללונדון למשפחה שלה אבל היא 'תקועה' בארץ כי השמיים נסגרו לאור התקפה על ישראל. קרן מחליטה למצוא דרך בכל מחיר ותוך כדי כך מוצאת את עצמה תוהה לגבי הבחירות שעשתה או לא עשתה בחייה.

בסיפור נוסף שמחולק לשני פרקים, הגיבורה חוזרת לביתה בצפון למרות שהוא מוגדר כאזור מלחמה ופוגשת בו חייל מילואים שהסתנן פנימה כדי להתקלח בו. היא חזרה לבית כי זה המקום היחיד בו היא מסוגלת לבשל ולהרגיש לרגע שוב כמו עצמה ולא כמו קורבן.

בסיפור החביב עלי, אלמן פוגש אחות שכולה שנושאת עמה את זיכרונות אחיה, אבל לא רק באופן מטאפורי, אלא בקופסה כחולה ומסקרנת. המסע שלהם יפה, רגיש ונוגע ומסקרן.

📖 מה חשבתי על הספר?

+ לא עוד 'ספר מלחמה': אני מודה שאני נמנע מספרי מלחמה. אני פחות נמשך לז'אנר, בין אם מדובר בספרים שנכתבו בעקבות השביעי באוקטובר או באופן כללי בהשראת מלחמה. זה עניין של טעם אישי ולא מעיד בשום צורה על הכותבים או על הלגיטימציה לספרים כאלה שיש להם קהל רחב וטוב שכך. "הלילה הארוך ביותר" הצליח להנגיש עבורי את אווירת המלחמה ולשזור אותה בסיפורים קצרים וזה לא מובן מאליו בעיני. בין אם מדובר בזמרת שלא יכולה לעזוב את הארץ כי הטיסות הוקפאו, אישה שאבדה את אחיה במלחמה, או משפחות שנאלצו לעזוב את הבתים שלהם.

+ אומנות הסיפור הקצר: לא פשוט לכתוב סיפורים קצרים. לא מובן מאליו להצליח בכמה עשרות עמודים להציג דמות, לייצר עניין, למשוך אותנו פנימה לעולם שלה ולהשאיר לנו טעם של עוד. קראתי מגוון רחב של סיפורים קצרים ולצערי לא כולם עמדו במשימה. במקרה של "הלילה הארוך ביותר" נשארתי סקרן – מה יעלה בגורלה של הזמרת והשאלות הפתוחות שהיא נשארת איתם לגבי הקריירה, הזוגיות והמשפחה? האם יתקיים המפגש המובטח בעקבות מסע הארגז הכחול? האם יהיה פרק ג' בין מילואימניק לוחם ואישה שמחפשת בית (ביותר ממובן אחד). נשארתי סקרן ואני חושב שזה עיקר הקסם של הז'אנר.

+ סגנון כתיבה ייחודי: יש מוזיקאים שמספיק לשמוע עשרים שניות משיר כדי לדעת שהוא שלהם. זה בא לידי ביטוי במקצב, בתווים ספציפיים או בקולו של הזמר. במקרה של אשכול, אפשר ממש לזהות את הסגנון שלו תוך כמה פסקאות, ובעיקר בדיאלוגים. אני רואה בזה יתרון עבור מי שנהנה מהסגנון ורוצה עוד (וכך אני עושה גם בכתיבה האישית שלי).

+ עולם אחד: אהבתי מאוד מהאופן בו הסיפורים הנפרדים טפטפו זה לתוך זה והכילו רפרנסים אחד לשני. הקריצות האלה מעלות חיוך ויוצרות חיבור הוליסטי מעניין. וד"ש ללוטם.

📖 לסיכום...

זה הספר הראשון של אשכול נבו שקראתי, אבל בוודאות לא האחרון. אוסף סיפורים קצרים מסקרנים, כתובים היטב ומהנים. הניסיון של הכותב מורגש וגם הסגנון האישי. מומלץ מאוד.