ביקורת ספר
ערן הוא חוקר פרטי/ מתכנן פרוייקטים/ מארגן מפגשים או פשוט שדכן. הגרסה המודרנית והמשודרגת. הוא עובד במשרד ״תלמה פרוייקטים״ שהוקם ע״י תלמה, במטרה לתת מענה לרווקים מתוסכלים שלא מוצאים זוגיות, ובעיקר להורים מתוסכלים לרווקים מבוגרים שרוצים שיעזרו לילדים שלהם להתמסד סופסוף (״שתתחתן, שתקים משפחה. זה החלום שלנו.״).
המשרד מקבל את הפניות, בונה ״תיק לקוח״ שמבוסס על מעקבים, צילומים, ניתוח התנהגות וכו׳, מוצא התאמה זוגית פוטנציאלית ואז מייצר פגישה ״אקראית״. המטרה היא שנושא התיק, שלא הוא פנה אלא קרוב מודאג שמעוניין בטובתו, יפגוש באופן מקרי וחסר התנגדויות את בן הזוג הפוטנציאלי בתנאים אידיאלים למפגש כזה, ומשם זה כבר על הזוג.
ערן עובד על כמה תיקים, ובמסגרת המעקב שלו אחרי אחת ״התיקים״ הוא פוגש באקראי בחורה נחמדה, יש קליק, אבל אין החלפת מספרי טלפון, וככה הם מפספסים זה את זה עוד כמה פעמים מתסכלות. ואז, כשערן סופסוף מחליט להשתמש בכישוריו כחוקר שעובד במשרד שידוכים עם יכולת מעקב והצלבה, הוא מקבל תיק חדש. של הבחורה שאותה הוא מנסה לאתר. נשמע מעולה, נכון? אבל יש בעיה קטנה - הוא חתום על סעיף בחוזה שאוסר על כל קשר עם לקוחות המשרד.
הספר התחיל בקצב קצת איטי, ולקח לי זמן להיכנס אליו ולהיסחף לעלילה, אבל בשלב מסוים הוא הופך לקצבי בהרבה וקראתי את השאר במעט מאוד זמן.
הספר קצת הזכיר לי את הספר ״מצרפי המקרים״ מצד האופן שבו המשרד ״יוצר גורלות״, אבל הוא לוקח את זה לכיוון אחר, מעשי וארצי בהרבה, ובסגנון אחר.
מדובר בספר חמוד, אבל מה שבעיקר עניין אותי בו הוא התפיסה של ״בעיית הרווקות״. כי בעצם, אחרי הכול, לא מדובר בקומדיה רומנטית (אני לא בטוחה למה הוא הוגדר ככה, אישית לא מצאתי בו שום דבר קומי), אלא בספר שעוסק ברווקות.
הרגשתי שמאוד בולטת בספר מן תפיסה הורית מתוסכלת מהרווקים. או כמו שמנסחת את זה תלמה, כהסבר על המניע להקמת החברה - ״היא כבר הייתה בת שלושים ושתיים, רווקה, מתוסכלת מהשידוכים ומהאפליקציות. היא פסלה כל דבר שהצענו לה (...) ואני, אימא כמו כל אימא, רק רוצה לראות את הילדה שלי מאושרת. אז במקום לשכנע אותה ישירות, הלכתי מסביב (...) רקחנו תרגיל קטן (...) ארגנתי להם מפגש ׳מקרי׳ בסופרמרקט. היא דחפה עגלה, הוא התנגש בה - וזהו. ניצוץ. טלפון. דייט. חתונה. נכדים.״
זה בא לידי ביטוי בזה שאחת המשודכות ׳מופגשת׳ בזה אחר זה עם כמה בחורים שונים, כשכולם נאים, חכמים, מסודרים היטב. וזהו. זה בעצם הדבר היחיד שצריך לדעת עליהם. אמנם מוסבר שנעשים תחקירים מעמיקים כדי לייצר התאמה, ובכל זאת מסתבר שקל למצוא למועמדת שנתפסת כ״קשה״ כמה וכמה חלופות מהירות. יש לה דופק? יש לו דופק? אתם קשים ולא מוכנים לקבל הצעות? את רוצה שהאביר יגיע רכוב על סוס במפגש ספונטני מרגש בלב היער? נו, אז נארגן מפגש כזה. ותתחתנו כבר! אנחנו רוצים נכדים.
המחשבה הזו קיבלה אישוש סופי כשקראתי את התודות בסוף הספר, ואת ההסבר מאיפה הספר נולד. אני אישית לא מכירה את החוויה (לא כהורה לרווקים, ולא כרווקה מבוגרת), כך שאני בהחלט סקרנית לדעת מה רווקים מבוגרים יחשבו עליו.