ביקורת ספר
אגדות סינדרי – בראשית / מיכאל רון קדר
על מה אנחנו מדברים
סינדרי הוא עולם פנטזיה מרוחק הבנוי מיבשות שונות ותרבויות שונות המאכלסות אותו. לעמים השונים בסינדרי יש כמה אגדות וסיפורים עתיקים המהווים בסיס לתרבות האנושית והלא אנושית ברחבי העולם, והספר מגולל שלושה מהסיפורים.
סיפורו של סקט, ילד צעיר ומיוחד שצריך להתבגר במהירות, לקבל החלטות קשות ולעמוד מול מי שלדעתו טועה טעות קריטית; סיפורו של מוזו, לוחם ותיק שלא מכיר משהו אחר שהוא לא מלחמה אבל מבין לאט לאט שאין ברירה אלא למצוא בדיוק את המשהו האחר הזה כדי שתהיה לו תקווה לחיים נורמליים; ואוירן ומייב, עלפיות אגדיות, שמסיירות בין בני האדם תוך שמירה על חוק החיים ומנסות להבין האם בני האדם שווים את עזרתן או לא.
מה חשבתי על הספר?
אני רוצה שיהיה ברור שאני לרוב חשדנית כלפי ספרים ישראליים, עוד יותר חשדנית כלפי ספרי ביכורים ישראליים, ואפילו יותר חשדנית לגבי ספרים שיצאו לאור בהוצאה עצמאית ולא עברו לקטורה ועריכה של הוצאה מוכרת. לצערי הניסיון שלי מלמד אותי שיש סכנה בכל אחד מהגורמים האלה, אז כששלושתם מתכנסים יחד? פחות. ועדיין, כשקיבלתי הצעה לסקור את הספר הזה הוא היה נראה לי מאוד מסקרן, ושמחתי כל כך על ספר פנטזיה נטול רומנטיקה חדש שהתנדבתי בשמחה לנסות אותו. ואני לא מצטערת על זה בכלל, כי מדובר בספר באמת טוב שכתוב מעולה וקראתי פחות או יותר בנשימה אחת.
וזה לא כי אהבתי בו הכול, בכלל לא. תכף נתגלגל לתוך הסקירה ותראו שיש בו דברים שלא אהבתי, אבל אני עדיין חושבת שהמכלול לגמרי שווה את זה, והכתיבה פשוט מעולה. בגלל שמדובר בספר שמורכב משלושה סיפורים ולא ממש סיפור אחד רציף, הסקירה הזאת תהיה קצת שונה מהרגיל (וקצת יותר ארוכה) – אני אתחיל מסיפור המסגרת ואז אתייחס קצת לכל אחד מהסיפורים הקצרים בנפרד. סבבה? סבבה.
אז סיפור המסגרת הוא למעשה הסיפור של הסופר שמעלה על הכתב את שלושת האגדות האלו. האיש היה לוחם, נפצע קשה והפך לסופר, ובין סיפור לסיפור הוא מספר חלקים קטנים מהסיפור האישי שלו, וגם מוסיף הערות שוליים על הסיפורים עצמם.
האמת? לא הבנתי את הקטע. זה קצת הרגיש כמו משהו שנכתב רק כדי שיהיה איזשהוא קישור בין הסיפורים השונים, בלי ממש תכלית של ממש. הוא הרי לא כותב ספר על עצמו אלא אוסף סיפורי בראשית, אז למה הוא צריך להכניס לשם את הסיפור האישי שלו? ואם הוא רוצה לספר את הסיפור שלו, אז למה לא בצורה רציפה? וגם אם זה עם הפוגות, אז למה חלק קטן בכל תחילת סיפור, עם דילוגים? מה הקשר בין הסיפור של הסופר לבין האגדות שהוא כותב? בקיצור פחות הבנתי את הערך של זה ולא ממש התחברתי לפתיתים הקטנים של סיפור שהוא זרק לנו על עצמו. לא יודעת אם הייתה דרך אחרת לחבר את האגדות, אבל זו מרגישה לי כמו דרך קצת משונה. מה שכן, הערות השוליים היו נחמדות ובהחלט הוסיפו לקריאה ונתנו אווירה מחקרית מעניינת.
הסיפור הראשון הוא סיפורו של סקט והוא גם הסיפור החביב עלי מבין השלושה. סקט הוא ילד בן פחות מעשר שמתחיל כאח קטן שנגרר אחרי אחיו הגדול בהרפתקאות שונות ונגמר כשלסקט יש יכולות מיוחדות ומעמד יוצא דופן בקהילה שבה הם גרים. בהרבה מובנים זה סיפור קלאסי של גיבור מזן "הנבחר", גם בתהליך הגילוי שלו וגם במסע העצמי שלו, אפילו בגיל שלו, אבל העלילה עצמה והעמידה מול המבוגרים מספקות גיוון ועניין לתבנית המוכרת. התוצאה היא שסקט הוא דמות ראשית מצוינת – קל להתחבר אליו, קל להזדהות איתו וכיף לעבור איתו את התהליך שהוא עובר. חלק מהדברים צפויים, וזה עדיין היה מאוד כיף.
הסיפור הזה מתעסק בעיקר במסורת, לתחושתי. בשאלה האם העובדה שדבר מסוים היה נכון עד עכשיו בהכרח אומרת שהוא ימשיך להיות נכון תמיד. סקט, כמובן, מייצג (בשלב מסוים, לא על ההתחלה) את גישת השינוי, שאומרת שצריך לבחון כל מקרה לגופו ולהתאים את עצמנו לסיטואציות השונות כשהן מגיעות. אישית אני לא חובבת גדולה של מסורת וזה די דומה לגישה האישית שלי לגביה, כך שיכולתי להזדהות מאוד – אבל אני חושבת שגם אם התפיסה שלכם את המסורת היא תפיסה אחרת, הסיפור הזה עדיין מעלה שאלות עומק מעניינות בהחלט.
קצת הצטערתי שהוא נגמר כל כך מהר. באמת שהייתי שמחה לקרוא עוד על סקט והעלילות שלו ולראות לאן המסע שלו ייקח אותו בהמשך. די ברור שסט הופך להיות דמות מיתולוגית ואגדה בפני עצמו, כי בשני הסיפורים הבאים מתייחסים אליו כל הזמן כאל "סקט האלוף" בהערצה, ואנחנו אמנם מקבלים כמה פתיתי מידע על מה עוד הוא עשה בחיים, אבל אנחנו לא באמת מקבלים את התמונה המלאה של הסיפור שלו, כי עצרנו ממש בהתחלה. למעשה אנחנו מקבלים רק את סיפור הייסוד של סקט, ואני בכנות לא הייתי מתנגדת אם כל הספר היה מתעסק רק בו ובסיפור שלו.
הסיפור השני קופץ קדימה כמה מאות שנים, באותו עולם ועם צאצאיהם של סקט וחבריו. כאן מדובר על תשעה שבטים בני אותו עם שמניחים זמנית (כלומר, כבר כמה מאות שנים) את מאבקיהם האישיים והשנאה הקיומית שלהם זה כלפי זה כדי להילחם באויב משותף המאיים על כולם. העולם הזה הוא עולם שנמצא במלחמה קיומית כבר מאות שנים מול צבא הנצח, שמחייה את המתים והופך אותם ללוחמים בצד שלו, כאשר דור אחר דור מכשיר את עצמו למאבק מלא תקווה שאולי הפעם זה יסתיים.
הסיפור הזה עוקב אחרי מוזו, הלהב (כלומר הלוחם הראשי, אם הבנתי נכון) של שבט הרכס המשונן (שלמעשה מורחק ממולדתו כבר מאות שנים). מוזו נלחם בלב הקרבות רוב חייו והוא מתחיל להתעייף נפשית מכל הקשקוש הזה. כשאיום חדש בדמות דרקון (אה, לא הזכרתי שיש דרקונים בספר הזה? כי יש דרקונים!) מגיע והורס בבת אחת את כל ההתקדמות מלאת התקווה שהושגה, מוזו מתנדב לצאת לדרך ולמצוא בעלת ברית עתיקה, שאנחנו למעשה מכירים מהסיפור של סקט (מה שבעיני מגניב בהחלט), בתקווה שהיא תסכים להתגייס לצידם ולעזור למרות שהיא כבר איבדה תקווה באנושות.
כאן הספר נכנס עמוק להרסנות האנושית, לצורך התמידי להיות צודק, לשלוט בכוח, להיות עליון על אחרים. במוכנות להרוג ולעשות מעשים נוראיים למען המטרה הזאת. הדרקונית (סליחה, אולי זה קצת ספוילר, אבל לי היה ברור מראש שהיא זו היא) כל כך משוכנעת שלבני האדם אין תקנה והיא מסרבת לנקוף אצבע ולסייע למלחמות אינסופיות, ואילו מוזו מיטלטל בין התחושה שהמלחמה הזאת היא צודקת לבין הצורך העייף עד אין קץ להפסיק להילחם. המסע לחיפוש בעלת הברית הזאת מוביל את מוזו לשקול אפשרויות אחרות לפתרון חילוקי דעות, ונוצר יופי של סיפור שמתעסק בשאלה מה אנחנו מוכנים להקריב בשביל השלום.
אני אוהבת את הסיפור הזה. אהבתי את הדמות של מוזו, שהוא גבר מזדקן בן מעל חמישים שעדיין כוחו במותניו (קצת וייבים של דאלינאר קולין), ועדיין מסוגל לחשוב מחוץ לקופסא. אהבתי את המסרים שעולים ממנו, ואהבתי גם את ההתחלה של העיסוק בשאלת העמידה מהצד שמתחילה להופיע כאן ועוד תתגבר בסיפור השלישי.
הסיפור השלישי הוא האחד שהכי פחות אהבתי. גם מבחינת המבנה הסיפורי – הוא הרגיש לי לא לגמרי מהודק, כי אין בו למעשה סיפור רציף של ממש, ובמקום זה הוא מן אפיזודות קצרות שחוזרות על עצמן. אוירן ומייב, שתי עלפיות עתיקות, מגיעות לארצות בני האדם בשליחות הטוב פעם בארבעים שנה, מסתובבות עשר שנים בממלכה אנושית בשם זנדריה ומסייעות מהצד ככל יכולתן אבל בלי להתערב בחוקי בני האדם ובעיותיהם. התוצאה היא מעין מעגל אינסופי של נסיעות לזנדריה המתמקדות בכפר אחד מסוים וחזרה לארץ העלפים וחוזר חלילה.
זה לא שאין סיפור, כן? אנחנו עוקבים מקרוב אחרי הכפר המסוים הזה, מראשית הסיפור שבו אוירן ומייב מביאות להם ביצת דרקון שהופך להיות הדרקון השומר ועד כל הגלגולים של הכפר ושל הדרקון. יש גם עלילה מקבילה באי הבית של העלפים ששם הם שומרים על הבריכה המקודשת המסוגלת לרפא הכול וגם נמצאים בקשר עם הכפר האנושי הקרוב. אבל עדיין, שתי העלילות האלה הן לא עלילות רציפות אלא כאלה שבנויות מחלקים קצרים, אפיזודות ואנקדוטות, ואני הרבה פחות התחברתי לזה.
בנוסף, הסיפור מתעסק ברמה העקרונית בשאלה של עמידה מהצד. העלפים נשבעו שבועת חיים, לפיה ככפרה על מעשיהם בעבר הם לא ייטלו יותר חיים של אף אחד. הם גם לא מתערבים בענייני בני האנוש, שוב ככפרה. כתוצאה מזה אוירן ומייב לא עושות כלום כדי למנוע שפיכות דמים וטינה ארוכת שנים, וכשיש פלישה לכפר האנושי שעל האי, אף אחד מהעלפים לא מגן עליהם בחרבו אלא רק מנסה להציל חיים. זה מאוד מזכיר את הדיון היסודי של קאלאדין עם אבא שלו, לירין, בדרך המלכים – האם צריך רק להציל ולהימנע בכוח מנטילת חיים, או שיש נטילת חיים שהיא מוצדקת כי היא נועדה להציל חיים אחרים. זו שאלה יסודית ובסיסית שרלוונטית גם לחיים שלנו, אני מניחה, ומה שהפריע לי כאן זה שההתייחסות אליה היא קצת שטחית.
כלומר, די ברור שהעלפים מייצגים נקודת קיצון אחת – אין ליטול חיים בשום צורה ובשום מצב ואין יוצא מן הכלל. גם לא מוות של רחמים כדי לחסוך ייסורים של מישהי, וגם לא מוות שנועד להגן על שלהם. כמו כן ברור שהאנושות מייצגת נקודת קיצון הפוכה – מוות בכמויות, בשם הכבוד, בשם המסורת, בשם התהילה, בשם טינות עתיקות יומין. אני חשבתי לתומי לאורך הסיפור שאנחנו הולכים לכיוון איזשהיא נקודת אמצע, כמו קאלאדין, כי למייב יש כל הזמן ספקות בעניין, אבל בפועל אנחנו פשוט מקצינים למקום אחר לחלוטין וזה היה לי חריף מדי ובוטה מדי, והצטערתי שבאף שלב אין לנו אמצע ופשרה ותפיסה מורכבת יותר. כלומר, זו כנראה המטרה, אבל חבל לי.
שורה תחתונה
ספר פנטזיה מקור מקורי מיוחד מאוד עם סיפורים מגוונים שנוגעים בנושאי עומק חשובים ומעניינים.
אזהרות מסע
הרבה אלימות ומוות, מפורט באופן חלקי. המון דיונים פילוסופיים. מבחינה מינית נקי לחלוטין (יאיי!!)
מה זה מזכיר לי?
כבר ציינתי שיש קווי דמיון בנושאים לדרך המלכים, כן? המכניקה של רכיבה על דרקונים הזכירה לי מאוד את דרקון הוד מלכותו. הווייב של הספר וסגנון הכתיבה הזכירו לי גם את מחזור כישור הזמן (מהמעט שקראתי ממנו) וגם את שם הרוח. מסע הגיבור של סקט קצת הזכיר לי את הבלגריאד.