ביקורת ספר
ארי פרה מקיבוץ מגידו. יש לה הכל, חלב ועשב. זה טוב ויפה, אבל בעצם היא חולמת על עתיד כסוכנת חשאית בשירות מדינת ישראל. סוג של ג׳יימס מווונד.
יום אחד חלומה מתגשם, כשראש צוות החיות של המוווסד, נשר (שהוא סוכן חשאי, ולכן מסתובב תמיד עם עוזניה) שם עליה עין ומגייס אותה לצוות, למשימה סודית לסיכול פיגוע שמתוכנן על ידי רב המחבלים, חולד משעל.
האם הם יצליחו במשימה? והאם היא תזכה בליבו של לטיף, הסוסתערב החתיך והאצילי?
המוווסד הוא מותחן ביון רומנטי מצד אחד, וקומדיית חיות מהצד השני. שילוב מווווזר. העלילה שלו היא מה שהייתם מצפים לספר מהז׳אנר הראשון, אבל הדמויות המשמעותיות כולן חיות, ואין בדיחת בעלי חיים שהוא לא מזנק עליה ומאמץ לחיקו בארבע טלפיים.
השילוב הזה מאפשר לספר לחמוק בחינניות גם מהמקומות שהמתח או הרומנטיקה פחות עובדים בהם, וגם לצאת חף מכל ניסיון לרעיון או למסר - למשל, למרות שאחד מקווי העלילה המרכזיים בספר הוא קשר בין פרה קיבוצניקית לסוס ערבי מאוד קשה להאשים אותו ברצינות בעידוד התבוללות, כלאיים או חלב נכרי.
יש בספר גם דברים שפחות עובדים. חלק מהבדיחות חוזרות על עצמן, וספציפית שתי ציפורים ממש מעיקות ותורמות לעלילה בעיקר לשלשת. גם בגזרת התחקיר היו כמה חורים - שרקנים, למשל, לא יכולים שלא לאהוב תינוקות ״כי הם עיוורים וקירחים״ כי גורי שרקן נולדים שעירים ורואים. וגם אחרי שהייה ארוכה מתחת לאדמה הם לא יכולים ״למצמץ בעיניהם למול האור״, כי הם חיה נטולת עפעפיים. כן, כיף איתי במסיבות טבע.
בסופו של דבר, המווסד הוא פיסת טמטום טהור גאוני ואסקפיסטי, שנהניתי מהקריאה שלו ברמות.