רוחות עבר

על מה הספר?

אלונה קדר היא סופרת ילדים בת שישים, גרושה + 2. הבת שלה, שירי, מגיעה אליה לפנות בוקר כדי לספר שיערה – החברה הכי טובה שלה – נעלמה. היא לא הגיעה לפגישה שלהן, לא עונה לטלפונים וגם לא בדירה שלה. הן. מנסות לדווח למשטרת צפת, אבל לא מתייחסים אליהן ממש ברצינות. אלונה מתחילה לנסות לחפש תשובות בעצמה, אבל מגלה הרבה מאד סודות שמסתתרים בעיר. במקביל, אלונה מתוודעת ליומן מלפני 400 שנה שכתבה של רחל – בעלת הבית של הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר״י הקדוש, ועל הקשרים בין העבר להווה.

מה חשבתי עליו?

נתחיל בדברים הטובים. אין ספק שחגית יודעת לכתוב באופן קולח וסוחף. מצאתי את עצמי נשארת עם הספר עד הלילה כי הייתי במתח ורציתי לדעת מה קורה. גם כשעשיתי הפסקות הכרחיות, המשכתי לחשוב עליו בלי הפסקה.

הדמויות בספר מגוונות ומעניינות, ומביאות זויות עולם שונות, פסיפס שלם של תרבויות.

קטעי היומן של רחל משולבים בספר בצורה מצויינת, מספקים הפוגות מהעלילה מצד אחד, אבל לא מוציאים את הקורא מהסיפור לזמן רב מדי מצד שני.

הגיבורה הסופרת (אלונה) מתמודדת עם משבר כתיבה סביב ספר הילדים שלה, בסדרת מיקלוש החתול. לכן מדי פעם היא מדמיינת את הסיטואציה כאילו היא חלק מהספר בחרוזים על החתול, וזה די משעשע ומשתלב בספר היטב.

מבחינת המתח והתעלומה, היו בספר טוויסטים יפים ומעניינים.

עם זאת, היו לי גם בעיות עם הספר.

התחקיר המשטרתי

התחלתי לקרוא ספרי מתח ולראות סדרות מתח בגיל מאד צעיר. ברור לי שמה שיש בספרים ובסדרות לא תמיד תואם למציאות, ושיש גם הבדלים בין ישראל לשאר העולם, ועדיין – היו בחקירה כל כך הרבה דברים מתמיהים שהכנתי רשימה חלקית לחברה שעובדת במשטרה והיא אישרה לי שלפחות חלק ממה שכתבתי אכן לא הגיוני בעבודה משטרתית. אני מניחה שהיה פה ניסיון להעביר כמה שיותר מעבודת הבלשות לאלונה, הגיבורה, כדי שהיא תהיה זו שמוצאת את הפתרונות ולא המשטרה. ועדיין, זה פשוט לא הגיוני בעליל. החקירה מלאה בחורים מאד מאד גדולים ומשמעותיים.

התחקיר על החברה החרדית

לחגית יש רקע וניסיון עם העיר צפת, וגם למדה על מיסטיקה ורוחניות במכללת צפת, ואין ספק שזה סייע לה מאד בתחקיר וברקע לספר. עם זאת, בכל מה שקשור בידע על החברה החרדית – התחקיר היה חסר מאד.

רוב הדברים הבעייתיים היו מינוריים יחסית, ניואנסים דקים שרק מי שמכיר את החברה החרדית מקרוב. למשל – בחירת שמות שלא מזוהים עם הקהילה החרדית / קהילת חב״ד. אבל היו גם דברים יותר גדולים, כמו לציין שהבחורים בישיבה נמצאים בחופש כי עכשיו סוף אוגוסט. אני תוהה מה יותר בעייתי, שראש ישיבה חרדי יגיד ״סוף אוגוסט״ במקום ״חודש אלול״ (בפרק אחר מציינים שבבוקר העירו את אנשי העיר לסליחות), או לא לדעת שבחורי הישיבה נמצאים בחופש דווקא בתקופת בין הזמנים וחוזרים לישיבה בראש חודש אלול.

לצערי יש עוד הרבה דוגמאות. כמו שחברה שלי ניסחה טוב ממני: זה לא ספר על חרדים, זה ספר על איך שהסופרת מדמיינת אותם.

היחס לחברה החרדית

חשוב לי להגיד שהספר עצמו לא בא עם אצבע מאשימה על החברה החרדית כולה, אבל האווירה שלו בהחלט כזאת. גיבורת הספר כבר מהרגע הראשון קופצת למסקנות מרחיקות לכת מאד על החברה החרדית. כמה שטיפת מוח אנטי-דתית צריך בשביל לקפוץ למסקנה שאם מצאו על קבר גופה שרחצו והלבישו בבגדים נקיים, זה בגלל שהרוצח הוא בטח חרדי שעשה ״טקס טהרה״, ולא – למשל – בגלל שהרוצח ניסה לטשטש עקבות? גם השוטרת בעצמה אומרת לאלונה שהיא קופצת רחוק ומנסה להרגיע אותה, אבל אני הרגשתי שזה יותר ניסיון להלעיג את המשטרה מאשר את אלונה.

זה משהו שמאד נוכח לאורך כל הספר. הגיבורה מנסה שוב ושוב לטפול האשמות על החברה החרדית עם דמיון מאד מאד פרוע. תדמיינו סופר לבן אמריקאי שכותב ספר שבו הגיבור מצהיר ש ״ג׳ים השחור הזה בטח הביא את כל החברים השחורים שלו והם ירדו למרתף ועשו טקס וודו עם כישוף שחור שהם למדו מאבות אבותיהם באפריקה, כי משם הם באו הרי, וככה הם פגעו בקורבן!!!״. זה היה מעורר שערוריה לא נורמלית וקינסול מיידי של הסופר – אלא אם הגיבור בסוף היה מגיע על עונשו ולומד לקח. אבל בארץ? בארץ אין שום בעיה להשתמש בחרדים שוב ושוב כשעיר לעזאזל או לטפול עליהם האשמות כחלק מסיפור.

אז נכון – הספר עצמו לא מנסה לעשות דמוניזציה לציבור כולו, אבל בין השורות יש שם הרבה מאד אנטי, מבוסס על דעות קדומות וחוסר היכרות, שרק מוסיף לדמוניזציה הכללית שקיימת בארץ.

היחס לרבנים

בחברה הדתית יש הרבה מאד דמויות מופת היסטוריות – מדמויות תנ״כיות כמו משה רבנו, דרך חז״ל, ועד רבנים מפורסמים. אלו דמויות שלומדים עליהן כמישהו שצריך להעריך ולחקות את הערכים שלו – מידת החסד, לימוד תורה, מנהיגות ועוד. אף אחד לא משלה את עצמו שכל הדמויות האלו היו מושלמות – גם ביהדות אומרים שאין אדם שלא חוטא. ועם זאת, יש הבדל עצום בין לדמיין שמשה רבנו היה אולי ילד שובב בילדות או שיקר לפעמים לאח שלו, לבין סיפור בדיוני שיוצר לו רקע מפורט יותר ומכניס לו שם פשעים ספציפים או חטאים דתיים ספציפיים. יש בזה משהו מאד כואב עבור הקהל שמתייחס אליה כאל דמות לשאת אליה עיניים. תנסו לדמיין, נניח, סופר דתי שכותב ספר דמיוני ובו יצחק רבין מככב כדמות משנית, וכחלק מפרטי העלילה הוא ממציא שיצחק רבין היה – נניח – נואף, מטייח פרשיית רצח חמורה, מקים כת, או חבר קרוב של פדופיל. אני חושבת שזה היה מעורר סערה מאד גדולה, לפחות אצל אלו שנושאים עיניים לדמות שלו.

כשסופר לוקח דמויות אמיתיות ומוכרות (במקרה הזה – האר״י הקדוש והרב חיים ויטאל) ויוצר להם רקע שכולל מעשים שליליים בעיני הקורא – זה משהו שמאד קשה לעיכול. זו היתה גם אחת הבעיות של חלק מהציבור הדתי עם ״מסכת תהום״, ספר שמצד אחד היה כתוב בצורה מדהימה, אך מצד שני לקח דמויות שכל נער דתי גדל עליהן בלימוד הגמרא, ועטף אותן באופי שלילי או הצמיד להם מעשים שליליים. מצד שני, זה לא ישנה הרבה מבחינה רגשית אצל קורא שלא מחובר לדמות הזו כלל. אז בנקודה הזו – אם אתם דתיים – קחו בחשבון שיכול להיות שיהיה לכם קשה לקרוא את הספר הזה.

טריגרים ותכנים רגישים

התאבדות, רצח, פגיעות מיניות, התאלמנות, דמנציה, בגידה.

הוצאת שתיים | 343 עמ׳ | אוגוסט 2025