מאה שנים של בדידות

ריאליזם קסום הוא ז'אנר שחקרתי לעומק במהלך המסע (יופי הוא פצע, Kintu ובית הרוחות). מדובר בצורת הסתכלות מאד שונה על המציאות וכלי שסופרים וסופרות רבים משתמשים בו בשביל להעביר ביקורת פוליטית או חברתית. הז'אנר בדרך כלל מזוהה עם אמריקה הלטינית.

בספרות, ניתן לראות את הניצנים הראשונים של הריאליזם הקסום בתחילת המאה העשרים, ביצירותיהם של חורחה לואיס בורחס ואלחו קרפנטייר. הפופולריות של הז'אנר ברמה הגלובלית הגיע כמה עשרות שנים אחר כך, בבום הלטינו-אמריקאי בשנות השבעים והשמונים. אלו היו השנים בהן גבריאל גרסיה מרקס כתב את הרומן הגדול של האמריקות, מאה שנים של בדידות. רומן זה נחשב לאחד היצירות הכי חשובות בקנון הספרות ההיספאני, ובספרות העולמית.

*****

“A person does not belong to a place until there is someone dead under the ground.”

מאה שנים של בדידות מביא את הסיפור משפחת בואנדיה, שבעה דורות של הורים וצאצאים החיים בעיר הדמיונית מקונדו שאותה בנה חוזה ארקדיו בואנדיו, האב הקדמון של המשפחה. למשפחה יש נטייה לגילוי עריות, אבסורדיות, וטרגדיה (ושמות שחוזרים על עצמן), בעוד שהעיר העצמה היא ראי של אשליות ושינויים המשקפת היטב את הבדיוניות של העיר. תמות אלו חוזרים על עצמן במהלך הספר כשכל דור נופל שוב ושוב באותם חטאים. הזמן משנה הכל חוץ מהטבע (האנושי) של משפחת בואנדיה.

אנחנו רואים דוגמאות לכך בהתנהגות האובססיבית של הדור הראשונה והשני. חוזה ארקדיו בואנדיו, אבי המשפחה, אובססיבי במשימה שלו לחשוף מידע נסתר, לא משנה כמה הוא חסר תועלת. הוא מזניח את משפחתו ובסוף מאבד גם את שפיותו. הבן שלו, הקולונל אאורליאנו בואנדיה, עד לבחירות מזויפות ולכן הוא בוחר להתחיל סדרה אינסופית של מלחמות אזרחים. לאאורליאנו יש חזיונות והוא מסוגל לראות את העתיד, כך שהוא בלתי ניתן להריגה. תוך כדי המלחמות שהוא התחיל, הוא גם נעשה אבא לשבע עשרה בנים (האמהות לא ידועות). מתנקשים יהרגו את כולם בסוף.

ככל שהמשפחה צומחת ומתפתחת, כך גם העיר מקונדו, והאבסורדיות של העיר משקפת את האבסורדיות של המשפחה, בזמן שהיא גם משקפת את האירועים היותר גדולים שמתרחשים בקולומביה. לדוגמא פלישה של חברת מטעי בננות מובילה לשגשוג, איגודים ובסוף גם טבח שמושתק ע"י המדינה. העיר עצמה היא סוג של תמונת ראי של החיים עצמם – צמיחה, רקבון ואז מוות רגע לפני שהוא נמחה מעל פני אדמה.

שבעת הדורות של משפחת בואנדיה מכילים רשימה מאד ארוכה של דמויות. אני לא הולך לעבור על כולם, רק אציין את השתיים שבלטו לי.

1. אורסולה – האמא המייסדת של שושלת בואנדיה. היא מצליחה לחיות מעל מאה שנים. היא דמות חזקה שמצליחה להשפיע על שש מתוך שבע הדורות של המשפחה. היא בדרך כלל מצליחה איפה שהגברים של המשפחה נכשלים.

2. קולונל אאורלינו בואנדיה – דמות טראגית. אי אפשר להרוג אותו בגלל החזיונות שלו וזה מוביל להרבה סבל מיותר. הוא לא מסוגל להביס את הממשלה המושחתת, והממשלה המושחתת לא יכולה להפטר ממנו. התוצאה היא הרבה מלחמות שלא מצליחות לשנות כלום וחייל שנאלץ לראות מוות ותבוסות שאף פעם לא נגמרות.

*****

“It had never occurred to him until then that literature was the best plaything that had ever been invented to make fun of people.”

היה לי מאד קשה לעקוב אחרי ולעבד את מאה שנים של בדידות. הוא גם מאד שונה מכל ספרי הריאליזם הקסום האחרים שקראתי וסקרתי עד עכשיו במהלך המסע. הוא כתוב הרבה יותר טוב ויש לספר תחושה של נצחיות, כאילו שהסיפור עומד מחוץ לזמן, למרות שהייתי מאד מודע לכך שהזמן עובר. תחושת הנצחיות נוצרת בגלל שימוש נרחב בידע מוקדם והאינטראקציות בין הדורות השונים. אף אחד לא באמת נעלם מהסיפור, ואירועים שקרו בעבר משפיעים על ההווה והעתיד בזמן שההווה והעתיד חוזרים אחורה בזמן כדי להשפיע על העבר. כל זה קורה כמובן כשהעלילה מתקדמת בסוג של קצב ליניארי.

היה לי מאד קשה לדעת מה אמיתי ומה לא, אלו סמלים ומטאפורות חשובים ואלו ניתן להתעלם מהם (האם יש משהו שאפשר להתעלם ממנו?), ואילו אירועים היו חשובים ואלו היו זניחים. לכן בספר מפוצץ פרטים, הכל נעשה חשוב והקריאה הפכה לאתגר מאד רציני.

האירועים ההיסטוריים בספר לא מסופרים. במקום זה הם מועברים כהשתקפות של מה שקרה בעיר האשליות מקונדו. התוצאה היתה שאירועים מאד אמיתיים, שברובם הגדול לא היכרתי, הועברו ולא נכתבו במפורש. הרגשתי כאילו אני רואה משהו מאד חשוב מתרחש בבית מראות וזה גם הוסיף וגם גרע מהחוויה.

סך הכל הרגשתי שאני קורא יצירת אמנות שאני לא באמת מצליח להנות ממנה. בשלב כלשהו הסיפור נעשה חזרתי כשהתחלתי לזהות את הדפוסים. מאד שמחתי כשסוף סוף סיימתי את הספר. הוא לא הסגנון שלי והיה לי יותר ממספיק – מהספר ומריאליזם קסום באופן כללי. אני צריך הפסקה.

העומר היום הוא תפארת שבהוד. מידות אלו משתלבות מצוין במאה שנים של בדידות. הספר אוהב להטעות את הקורא וכך גם עם מידות אלו. יש כאן תפארת שמתחפשת להוד או הוד שמתחפש לתפארת. מאד קשה לדעת. היופי חולף ודועך במהירות, אבל ההשפעה נשארת לדורות – בעולם של הספר ובעולם האמיתי. הספר עדיין מאד אקטואלי היום, אבל היופי שלו הוא בעיני המתבונן. יידע הקורא וייזהר. מאד קל ללכת כאן לאיבוד.

*****

גבריאל גרסיה מארקס (1927-2014) היה סופר קולומביאני, תסריטאי ועיתונאי. כינוי החיבה שלו באמריקה הלטינית היה גבו או גביטו. הוא נחשב לאחד הסופרים הכי חשובים של המאה העשרים, במיוחד בספרדית. ב-1972 זכה בפרס Neustadt Internation, וב-1982 זכה בפרס נובל לספרות. בשלב מאד מוקדם הוא הראה שאין לו שום עכבות כשזה מגיע לביקורות על קולומביה על פוליטיקה עולמית. ב-1958 הוא התחתן עם מרסדס ברצ'ה ונולדו להם שני בנים: רודריגו וגונזלו.

מרקס התחיל את הקריירה שלו כעיתונאי והוא כתב הרבה יצירות עיוניות וסיפורים קצרים, אבל הוא הכי מוכר בגלל ספריו כמו מאה שנים של בדידות (1967), כרוניקה של מוות ידוע מראש (1981), ואהבה בימי כולרה (1985).