כשאתה קורא בשמי

“אתה לפעמים תוהה למה", הוא שואל. "למה מה?" "למה הכול, אני מניח". הוא משיב, "כן, כל הזמן". הדו־שיח הזה, שמתקיים בין אדם ובן בו הם שואלים זה את זה את אותה השאלה, מצליח לתמצת את התמה המרכזית של הספר "כשאתה קורא בשמי": סדרה של תהיות, מחשבות ובסופן גם השלמה עם החיים כפי שהם.

העלילה מתרחשת בניו יורק של שנות ה-90, תקופה שבה העיר התמודדה עם סערות חברתיות ופוליטיות רבות. מגדלי התאומים עוד עמדו על כנם והקהילה הלהט"בית השמיעה את קולה בקריאה לזכויות שוות ונעה בין הניגודיות של הרצון להתאהב ולחיות את החיים לבין הפחד המצמית מפני מגפת האיידס שהכניעה רבים. הסיפור מסופר לאורכו בשני קולות של צעירים הומוסקסואליים בשנתם האחרונה בתיכון המתמודדים עם שאלות אודות זהות, אהבה ופחד.

ישנו בן, המתגורר עם אחיו לאחר שעזב את מגוריו עם אמו שלא ידעה כיצד להתמודד עם נטייתו המינית ואהבתו העזה לעולם האופנה, ואדם, שגדל בבית ליברלי והסנדקים שלו, ג'ק וויקטור, המלווים אותו לאורך הספר הם גם זוג גייז. ההיכרות בין אדם לבן תחילה נעשית במקרה כשהם חולפים זה על פני זה, אך אט־אט הם מגלים כי ישנו גורל משותף לשניהם בסדרת מפגשים לא צפויים כשבכל מפגש הם נמצאים בנקודה אחרת בחייהם.

בעוד בן זוכה להכרה מקצועית בזכות בת זוגו של אחיו, רבקה, המנהלת צילומים לקמפיינים של אופנה למגזינים נחשבים והופכת אותו ליד ימינה, אדם הולך וצובר ידע אודות חיי אהבה לאחר שהוא מכיר את קאלום, צעיר יפה־תואר ומסקרן, ונשבה בקסמיו. מידת ההיקסמות עומדת לראשונה למבחן לאחר שקאלום חושף בפני אדם כי הוא נמצא חיובי לאיידס, ועל אף שהוא כרגע בריא — אי אפשר לדעת מה יביא איתו המחר.

לאורך הספר, חוזר על עצמו פעמים רבות מוטיב הפחד וההתמודדות עם מוות בצל מגפת האיידס — עם קאלום, הפגנות ברחבי העיר של הארגון Act Up ומצעדי גאווה שמעלים את המודעות למחלה, פינת זיכרון לחבריהם של זוג הסנדקים שהלכו לעולמם ועוד — ובמידה מסוימת הופך אותו כבר מההתחלה למעין ספר זיכרון לזכרם של אלו שכבר לא איתנו, לצד גילום המאבק בסטיגמה ובאיום שנדבקו כלפי אלו שחלו. גם בגילוי דעת מצד הסופר בסוף הספר נכתב כי "זאת לא הגזמה לומר שרבים מאיתנו לא היינו בטוחים שיזכו לכך [להישאר בחיים]".

בעוד המוות נוכח רבות בחייהם של הדמויות, ההתמודדות עמו מביאה גם לאימוץ מוטיב נוסף של לחיות את הכאן ועכשיו, בלי לחשוב על ההשלכות העתידיות. זה בא לידי ביטוי בניסיון הנמרץ לעודד את אדם ואת בן לצאת למסיבות ולהתמזמז עם בחורים ובפליאה של אדם כשהוא מגלה שהסנדקים שלו בחרו לפדות את הפנסיה שלהם בגיל מוקדם, משום שאחד מהם נמצא חיובי ל-HIV לאחר ששכב עם גבר שאינו בן זוגו. 

מדובר בנקודה מעניינת משום שעל אף שמדובר בספר בדיוני, הוא מיטיב להציג את הנורמה הקיימת גם כיום, 30 שנה לאחר זמן העלילה, בקרב רבים מרחבי הקהילה הלהט"בית־גברית, שאומנם גדלו במציאות מיטיבה יותר כלפי להט"בים אך עדיין ממשיכים לאמץ דפוסי התנהגות של בריחה דרך מין, מסיבות וסמים, כפי שהיטיב להציג תחקיר "מוסף הארץ" מ-2019, שהרבה פעמים גודעת כל מחשבה על העתיד ועל מציאת אהבת אמת. 

על אף היתרון של הספר בהצגת תחושותיהם הפנימיות של גברים קווירים רבים, העיסוק הנרחב מדי שלו במחלות מין ובהשלכותיהן עלול לעיתים להכביד על הקריאה. בשונה מאמירתו של הסופר טאקר שו בסוף הספר כי "מגפת האיידס לא נגמרה [...] יש עוד כל כך הרבה סיפורים לספר ולשמוע [...] יש כל כך הרבה עבודה לעשות. אנחנו חייבים לעשות אותה. אסור לנו לוותר", לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הרגשתי הרבה יותר מרוקן ומיואש מאשר בעל תקווה כלשהי לאפשרות של שינוי.

למעשה, ככל שמתקדמים לאורכו של הספר נדמה כי הולכת ומצטמצמת האפשרות למציאות עתידית טובה יותר. בכל פעם שנדמה כי יכול לצמוח משהו חיובי או ששינוי מיוחל עתיד להגיע — הוא נגדע במהירות, והחוויות החיוביות שנשארות במוחן של הדמויות הן בעיקר אלו המיניות, כמו איבוד הבתולים של אדם עם קאלום.

בראיון עבר שנעשה עם זוג חוקרי האהבה ג'ון וג'ולי גוטמן, הם סיפרו כי לזוגות להט"ביים "יש הרבה יותר כאב ראשוני, משום שהם חוו דחייה טראומטית מהמשפחה או מהחברה" והוסיפו כי אחת ההשלכות לכך הן יכולת קשב והומור גבוה יותר בהשוואה לזוגות הטרוסקסואליים, דבר שמביא לכך "שכשהם [להט"ביים] כבר מוצאים מישהו לאהוב, זה מהיצע קטן בהרבה של אנשים, אז החיבור הזה יקר להם יותר והם נכונים יותר להיאחז בו". מעניין לראות איך התזה הזו מתרחשת בעלילה, כשאדם מלווה את קאלום בתוך מבוך של סיטואציות על רקע מחלתו, הכוללות ביקורים תכופים וארוכי שהייה בבתי חולים לצד סיוע ותמיכה פיזית באלקום כאשר הוא כבר לא מסוגל אף לשלוט על גופו שלו, עד לכתו.

בהשוואה לספרים להט"ביים אחרים לנוער־בוגר, כדוגמת "ארי ודנטה", "עוצר נשימה" ו"אם אלה אנחנו", שברובם עוסקים בציר של יציאה מהארון, קבלת זהויות שונות ומגוונות (מיניות, מגדריות ואתנטיות) והתמודדות עם זוגיות חד־מינית בעידן הנוכחי, "כשאתה קורא בשמי" נתפס דווקא כמעין קריאה מן העבר וככזה שמטרתו להנחיל לקוראים של דור ה־Z את ההיסטוריה של המאבק הלהט"בי שכעת הוא נהנה, גם אם באופן מוגבל עדיין, מפירותיו. הספר גם דואג לעשות חסד עם דמויות תרבותיות שעמדו לצד הקהילה, לרבות מדונה (ששם הספר מבוסס על שירה Like A Prayer).

בהקדשה האחרונה שבסיום הספר, שו מקדיש אותה לבחור בשם סטיבן קובה, אותו הוא מתאר כ"שובר הלבבות הכי מרגש, סקסי, יצירתי, עקשן, יפהפה ובלתי נשכח. אני מתגעגע אלייך כל־כך". למרות הייאוש שבוקע מן העלילה, דווקא ההקדשה הלכאורה פעוטה הזו מצליחה לתת כוח מסוים לצאת ולהמשיך להילחם על עתיד טוב יותר שיכול וצריך להתרחש.

***

כשאתה קורא בשמי / טאקר שו. הוצאת טל־מאי, 373 עמודים