האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט/ ז'ואל דיקר

אבא שלי קורא ספרים סדרתי אבל מזמן הבנו שאנחנו לא אוהבים את אותו סגנון (הוא לא הבין מה העניין הגדול ב"חיי נער" של רוברט ר. מקאמון שזה עדיין הספר האהוב עלי בכל הזמנים) ויש לו נטיה לספר את הספרים שהוא קורא בהתלהבות לכל שומע (ולפזר קלקלנים לכל עבר). אז כשהוא התלבט מה להגיד לי על הספר האחרון שהוא קרא, החליט לא לומר דבר ופשוט הביא לי אותו לקריאה - הבנתי שמדובר במשהו מיוחד.

כיוון שאני אדם רגשן וכיוון שהספר העוסק באהבה, חברות, תעלומת רצח והעלמות, תככים ועוד – אבל בעיקר על הכתיבה, הנחתי שכל מסר שהסופר המהולל והמקולל הארי קברט מעניק למרקוס גולדמן, תלמידו וגיבור ספר זה, בעצם מסר סמוי שאבא שלי אומר לי ונהייתי רגשנית כל כך שקיפלתי אוזני חמור בכל חלק שכזה (מנהג מגונה שהפסקתי עוד בילדותי) עד שהספר כמעט הכפיל את נפחו. (ככה זה כשקוראים בשבת ואני לא יכולה להדביק מראי מקום צבעוניים). למשל: "הארי, איך נעשים סופרים?" שואל גולדמן, התלמיד שבא לחלץ את מורו מצרה צרורה. "כשלא מוותרים לעולם..." נשמע בדיוק כמו התרופה החמימה ללב הדואב בתוך העולם האכזר של שוק הספרים. דוגמה אחרת הייתה בשאלתו של גולדמן להארי ממי הוא שואב השראה לדמויות שלו והוא עונה: "זוהי זכות היתר של סופרים, מרקוס: הם יכולים לסגור חשבונות עם בני מינם באמצעות הספרים שהם כותבים..." (שזה בדיוק מה שאני עושה בכתב היד הנוכחי). קיפלתי אוזני חמור גם בקטעים שצחקתי בהם בקול, שהיו בעיקר דמות האם היהודיה והמלל ההיסטרי והמשעשע שלה עם גולדמן הרווק או ברגעים בתוך הסיפור בהם חשבתי שיש רגע עמוק שמזכך אמת כמו בשיח של גולדמן עם הכומר כשהוא מספר לו שהכנסיה שלו הפכה למקדונלדס והכומר עונה: "העולם כולו הופך למקדונלדס".

הפסקתי לקפל אוזני חמור בעמוד 267 (לספר עב הכרס יש 600 עמודים) זה השלב שכבר שכחתי מעצמי, מאבא שלי ומשאר העולם ונסחפתי במתח עד הסוף המפתיע.

אז על מה הספר הזה? במובן העלילתי זהו סיפור של גולדמן "המופלא" שמוציא ספר ביכורים שהופך אותו למפורסם, מוצלח ועשיר אבל אבוי, הוא אינו מצליח לכתוב את הספר השני שאליו הוא כפוף בחוזה. בעת צרה הוא חוזר אל הארי קברט ידידו, מורו ומאמנו באגרוף, הסופר המהולל שכתב את יצירת המופת המוצלחת ביותר בספרות וגר בעיירה אורורה שעל שפת האוקינוס האטלנטי. גולדמן מגלה כי הארי שקוע עד הצוואר בצרה איומה. בחצר ביתו מתגלה גופה של נערה בת חמש עשרה שנעלמה לפני 30 שנה והייתה למעשה אהובתו. הוא מאושם ברצח כפול שלה ושל הקשישה המתוקה שניסתה להציל אותה. גולדמן, שקברט הוא חברו הטוב והיחיד בוחר להישאר לצידו ולהוכיח את חפותו למרות הרומן האסור. הוא מקבל אזהרות שונות, חובר לאחד החוקרים במקום ומצליח לגלות אמיתות מטורפות שהיו חבויות שנים. בקיצור, הוא מחטט בפצע מוגלתי של העיירה ואנחנו יודעים מה יוצא אז.

על פניו העלילה נשמעת כמו עוד ספר על מישהו מבחוץ שמערער עיירה שקטה ואת הסודות שלה, אבל האמת על פרשת הארי קברט הוא ספר בתוך ספר בתוך ספר, הוא מערער על האמת ולומד אותה כל פעם מחדש. הוא נכתב על ידי ז'ואל דיקר סופר שוויצרי הכותב בצרפתית שמפליא לתאר את דיוקנה של האמריקאיות על כל גווניה. יש למשל מונולוג מחשבתי חרדתי של אחת הדמויות שהוא גזעני בצורה בוטה ומשעשעת בו זמנית כשתמרה אימה של ג'ני מנסה להבין האם הארי, הסופר המהולל, הוא 'לא עלינו' יהודי ובמונולוג היא מתארת שלפחות הכושים הגונים כי אז אפשר לזהות אותם לפי הצבע אבל איך אפשר לזהות יהודי?! ואז היא מבריקה ברעיון רצה למרכול הקרוב וחוזרת עם בשר חזיר. דיקר מפליא בתאור דמויות ססגוניות כמו המו"ל הציניקן המוכשר ביצירת מרחב שיווקי ו"באזז" לקראת הספר שהוא דורש במפגיע מגולדמן על הפרשה או העו"ד הרפובליקני וחסר הגבולות ובכך יוצר ביקורת עכשווית ונפלאה החושפת את הצביעות האמריקאית הקפיטליסטית והצדקנית. מאז "אמריקאן פאי" לא ראיתי ביקורת כה צולבת ואומנותית יחד. דיקר לא הראשון לבקר את "אמריקה" על כל פגמיה אבל החידוש שלו הוא בחשיפה הפשוטה של אמיתות של אנשים בתאור משעשע ממש העושה הזרה ושימוש נלעג בגזענות או בסקסיזם עד שהוא מרוקן אותן מתוכן וזה פשוט תענוג לקרוא את זה.

יחד עם זאת הוא גם מלא חמלה. הוא בוחר את הדמויות בהן בוחר לחמול בקפידה וגורם לנו להאמין לסיפור אהבה אסור או לכל מי שנראה חלש או מוכה ואז הופך עלינו את היוצרות ואז הופך אותן שוב. הוא מחד מנסה לגלות לנו את סודות הספרות הטובה כפי שהארי מלמד את גולדמן אבל אז כשהוא מבצע את המהלכים שלו (כמו בקרב אגרוף) אנחנו כבר עיוורים לצורה ומכורים לתוכן.

דיקר גם לא טומן ידו במקלדת בכל הנוגע לעולם הספרות ולמרות שהזוהר, הגדולה והיוקרה שהוא מתאר אצל סופרים מצליחים לא באמת קיימים בארצנו הקטנטונת וסתם מרגיזים סופרות קנאיות כמוני, הוא לא חוסך גם מהתעשייה המבוססת על תאבת בצע ומניעים כלכליים (ברוך ה', גם לא אצלנו, איך אומרים, צרות של עשירים) איומים וסחיטות, סופרי צללים ושאר ירקות. הוא גם לא חוסך ביקורת על הסופרים עצמם, הוא חושף אותם במערומיהם והופך אותם, כמו שאר הדמויות בספר, לאנשים קטנים מאוד ואנושיים עד כאב. אולי זה החלק האהוב עלי בסופו של דבר (חוץ מרכבת ההרים העלילתית, בחיי שאני צריכה משהו ללב שלי): האנושיות הפגומה והנוגעת ללב של הדמויות שנקלעו בעל כורחן תחת עטו המטורפת של דיקר.

אז תודה אבא על הספר, הוא באמת סוחף, מטלטל ומחנך, אבל הכי חשוב – מהנה.