כשאתה קורא בשמי

כשאתה קורא בשמי/ טאקר שו

קודם כל, מה זה הספר החתיך הזה?!?!? עיצוב צבעוני וחם עם הטבעה ולא מפליא שטליה בר המוכשרת אחראית עליו. נכון, היא עיצבה גם את "הכול אודות סופי" שלי ואני ממילא מאוהבת, אבל בחיי שהעטיפה הזאת דורשת הדפסה בגודל קיר ואז לתלות על הקיר. אפשר להדפיס ישירות על הקיר?

האומנות לא עוצרת עם העטיפה המושלמת וממשיכה אל תוך הספר עם כל אחת מהדמויות המרתקות. יש את אדם הנער, הבחור הטוב, שמדבר, נושם ורואה קולנוע; את קאלום החתיך שיחד עם אדם אנחנו מתאהבים בו ממבט ראשון. קאלום רוצה להיות מנצח ומלמד אותנו איך מוסיקה קלאסית מספרת סיפור ויודעת לשבור לבבות. יש את בן, מצומצם, מהוסס, מפחד לתפוס מקום ולהפריע, ששוחה בעולם המגזינים והאופנה ולומד לעמוד על שתי רגליים ואפילו לדחוף. רבקה, דמות משנה מקסימה (טאקר קצת חוזר על עצמו עם הנשים, רבקה, לילי, אמא של אדם – כולם מגניבות ושנונות ונראו כי נוצרו מאותה תבנית, חוץ מהאם המאוכזבת של בן) מביאה לספר את אומנות הצילום ולמעשה הספר עצמו הוא כמו עדשה אל שנות ה90 אתם תחליטו עם איזה פילטר אתם קוראים.

יחד עם העושר האומנותי יש את ניו יורק שמככבת כדיווה שלא ניתן לערער את שלטונה על עשרות אלפים מאוהבים. היא מופיעה בפארקים, ברחובות, בבתי הקולנוע, במזללות ובברים. היא נוגעת ללב בביקור של בן בחנות המכולת הקטנה ומנצחת על כולם במצעד הגאווה לקראת סוף הספר. אני באופן אישי מעדיפה את שיקגו בה גרתי כ10 שנים, שם הפיצה עבה והרחובות נקיים, אבל אם שו גרם לי לחשוב על ניו יורק בחיבה, אז שאפו.

אהבתי את הספר, התרגשתי עם הספר, בכיתי והחבאתי דמעות מהילדים בשבת. זה ספר סוחף ונפלא ועצוב ושובר את הלב לרסיסים. זה סיפור של התבגרות ויציאה אל החיים והרצון לטרוף אותם וההבנה כי הם עצמם עלולים לטרוף אותך בחזרה. זה ספר שהוא גם נוסטלגיה וגם אהבה וגם חברות וגם מסמך חשוב ומרתק שמסביר לעולם למה גם בשנת 2024 צריך את מצעד הגאווה ובעצם מאיר בפנס (עדשת מצלמה?) את הכאב והמוות והשחיתות סביב מחלת האיידס והפחד והגזענות הנוראית שהיא הביאה איתה כלפי הקהילה ההומוסקסואלית. העיסוק באיידס עוד לפני שלגמרי הבינו אותו מזכיר עוד יצירת מופת, סדרת הטלוויזיה הבריטית של ראסל טי דיוויס: "It’s a Sin" שמתחילה עוד לפני "כשאתה קורא בשמי", כשגם בקהילה עצמה התכחשו למחלה האיומה שהיא אם כל המחלות כי היא הורסת את המערכת החיסונית שלך וכל חיידק קטן עלול לטרוף את חייך. (סדרה מצויינת וחשובה ומעולה וזאת למרות שהגיבור הראשי לצערי הוא אותה דמות מפוקפקת שייצגה את אנגליה באירוויזיון ולא אוהבת את ישראל, ואם כבר לנפנף באצבעות מאשימות – ראסל טי דיוויס, כותב מוכשר בדרך כלל, מה לעזאזל אתה עושה עם העונה החדשה של דוקטור הו?!?!? אתה מאבד כל חיבה יתרה שהייתה לי כלפיך).

נעזוב את התרבות האנגלית ונעבור לאיטליה שהביאה את הספר/סרט מעולה שאני כל כך אוהבת לאהוב למרות גיל הגיבור וכל הרעש סביב זה: "Call me by your name" של Luca Guadagnino, כששני הגיבורים של קרא לי בשמך (כמה דומה ל"כשאתה קורא בשמי") יוצאים לחופשה שלהם ביחד ונכנסים אל תוך קהילה למודת ניסיון שאוהבת את הלילה ומסרבת להיפרד, שמדברת על הכול ועל כלום ובהתחלה לא הבנתי מה קשר של כל הקטע הזה עם סיפור האהבה הסקסי של איליו ואוליבר, אבל אני חושבת שדווקא הספר של טאקר שו חידד לי את התשובה. החבורה של ג'ק וויקטור, זוג ההומואים המזדקנים שהם הסנדקים של אדם, מייצגים את החשיבות והצורך להתאחד כקהילה ולא רק לשם מאבקים פוליטים מוצדקים אלא כחלק מהתמיכה הדרושה לכל אחד שצריך להתמודד עם הזהות הזאת. גם לילי אומרת לאדם שהוא צריך חבר הומו כי יש גבול למה שהיא יכולה לתרום כחברה. הבדידות של בן בעולם הזה מטורפת – הוא צריך חבר. מעבר לסיפור האהבה יש פה צורך ב"ביחד".

הבדידות, הכאב, ההתמודדות עם האובדן, הביטחון בזהות ובחיים עצמם, כל אלו עלולים להוות משקל כבד על כתפי היחיד. לא לכולם יש אח כמו גיל, חברה כמו רבקה או לילי, סנדקים כמו ג'ק וויקטור. לפעמים אנשים לבד לגמרי, דועכים ונעלמים בבתי חולים. לפעמים הם נעלמים חזרה לבתים שזרקו אותם, למות לבד ולא לצער את אלו שנגעו בליבם. אנשים בוחרים להיות לבד בכל יום. גם אצלנו. אני מתעבת את סיסמת המלחמה שלנו "ביחד ננצח" אני לא מאמינה לביחד הזה, אבל כמו רגשנית חסרת תקנה כשאני רואה יחד מול העיניים, הלב נמס. הלוואי שבאמת נהיה ביחד. שנהיה אחד בשביל השני לא משנה מה.

אני חייבת לצטט מהספר קטע שמאוד הדהד לי אבל מבטיחה שהספר עצמו אינו עמוס נאומים כאלה. ג'ק וויקטור מזמינים את אדם לארוחה ומנסים להבין מה עובר עליו ומדברים על האלימות כלפי הומוסקסואלים:

"ויקטור פונה לאדם. "אני אומר לך ילד. לעולם הסטרייטי לא היה אכפת אפילו קצת אם כולנו היינו נעלמים. אתה, אני, ג'ק, אנגוס, כולנו. אנחנו נטל בשבילם. בגלל זה לעולם לא תמצא תרופה (לאיידס). אין מספיק אנשים שחושבים שחשוב לעזור לנו, ויותר מדי אנשים חושבים שכל מה שקורה מגיע לנו.""

כשקראתי את זה חשבתי עלינו, הישראלים במלחמה. חשבתי על העולם כולו וכיצד הוא רואה אותנו. על השנאה שצפה ועולה. חשבתי על השנאה בתוכינו וכיצד כל חלק חושב את אותו הדבר על החלק האחר, חשבתי על זה שיש עוד אנשים שחושבים ככה כלפי הקהילה הלהטב"קית גם היום. חשבתי על ג'ק וויקטור שמספרים על חצי מהחברים שלהם שמתו מאיידס ועל שתי דקות הדומיה באמצע מצעד הגאווה בספר וכמה עוצמתי זה היה בוודאי לכבד ככה את המתים, לזכור אותם.חשבתי על חוסר האונים שאדם הרגיש. חשבתי על ד"ר נייבס המהממת שהיא הדמות הנשית האהובה עלי מכולן וכיצד היא נלחמת בלא נודע.

הוצאת טל מאי עשתה זאת שוב כשהביאה לנו את הספר החתיך, העשיר, הנוסטלגי, החשוב ויותר מכל – נוגע ללב, שחשוב שנקרא ונפנים וננסה להיות טובים יותר.

כל כך יפה.