ראשים מדברים

"לאן הברווזים עפים כשהבריכה ריקה?" עזרא שאל. זה נשמע כמו חידה.

אז זהו, שזה לא חידה ממש. זה ממש רפרנס לספר שהוא, בפער, מחזיק בתואר הספר השנוא עליי בתיכון – התפסן משידה שיפון של ג'יי די סליינג'ר – שם הולדן שואל לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא.

אז ממשיכים את חודש הגאווה שהחלטתי שאני עושה לכבוד יום הולדתי. ואיך היה "ראשים מדברים"? תיכף נראה.

הספר הוא מנקודת מבטו של מספר ללא שם. הוא נקלע לקטטה אלימה שממנו עזרא מחלץ אותו. עזרא לוקח אותו למאורה – שם העלילה של הספר ברובו מתרחשת, ושם המספר ללא שם (שלצורך העניין של הסקירה, נקרא לו אילן) מכיר כמה דמויות מפתח: בר, טרנסג'נדר שיש לו בעיות עם הוריו; דני, סשה, ובהמשך מצטרפים לחבורה עוד שני בני נוער – קיריל ושלומית. החבורה הזו הם בני נוער שננטשים לגורלם אחרי שהיה להם בעיות עם הוריהם, כל אחד מסיבותיו, ובמהלך הספר אנחנו נחשפים לטראומות שכל אחד מהם נושא, ולאורך הספר משובצים מדי פעם קטעים מתוך יומנה של דני, המדברת בגוף שני, ומדי פעם יש קטעים כלליים של אילן שמספר על דברים מאוד כלליים.

מה אני חשבתי:

במבנה די מעניין של פרקים קצרים שמחולקים לשישה, אף חלק לא שווה לרעהו, והחלק השישי הוא גם הכי קצר מכולם.

תראו, אני לא הולך לייפות את המציאות. הספר מעניין, אבל אני הרגשתי שהסופר מפספס הרבה מאוד מסרים שנזרקים כולם לספר אחד. תקופת הספר מתרחש בתקופת הרצח של שירה בנקי ז"ל ולכן הספר גם מסתיים במצעד הגאווה, כיאה לספר שכולו מדבר על בני נוער במנעד גדול של להט"ב – בין אם הדמות טרנסית, לסבית, הומו או לא. הבעיה היא שמרוב ניסיונות רבים להכניס את כולם ולתת לכולם מקום מרגישים שחלק מהם נזנחים בצד והרעיונות שלו מתמוססים. שלומית היא דוגמה מצוינת לזה – מדובר בדמות שמצטרפת מאוחר יותר בעלילה, ומאופיינת כדמות דתייה לסבית שמסבירה איך היא מרגישה להיות גם וגם אבל העלילה לא נותנת לה מקום להתפתח והיא נשארת כפי שהיא.

נישאר בעניין של המסרים – הרבה פעמים הרגשתי שהמסרים דידקטיים להפליא. הרבה סיסמאות של ואהבת לרעך כמוך וכ'ו. והרבה תקוות וחלומות של בני נוער שאבדו את דרכם בעולם האכזרי הזה שנקרא מציאות. גם אם הדמויות מתפתחות, אני הרגשתי שהן נשארו לא לגמרי מדוייקות, ושיש יותר מדי מסרים ופחות מדי קשר עלילתי. כל הסיפור של הספר הוא על חבורה שמסתתרת במאורה, ועל הבעיות שלהם. זהו. ובהמשך העלילה מתעבה מעט מעבר, אבל המסרים הדידקטיים קצת בולעים את זה והופכים את הרגשות שלי, כקורא בוגר, שמחפש משהו להיאחז בו. לצערי הרב, זה לא קרה כאן. לא הקסם הזה. לא הכיף. לא הנחמה. לא ההבנה. וזיהיתי פה עוד בעיה.

הבעיה, לדעתי, היא בדמותו של עזרא. דמות חזקה, שתלטנית, רחבה, ומאוד משמעותית בספר. אבל אני מצאתי בו גם תכונות מאוד רעילות ומאוד לא נעימים לקריאה. אני חושב שהוא דמות עם סיפור לא פשוט, אבל, לא הרגשתי שאני רוצה בשבילו סוף טוב.

דווקא בר הוא הדמות החיובית ביותר בספר הזה, וזוכה לסוף טוב, והוא הדמות המורכבת ביותר בעיניי שם. וגם כאן התפספס הסיפור שלו עם כיסוי עמוק של מסרים דידקטיים. קשה לי כשהדמות הזו מאוד בולטת, אבל צריך גם ללהטט בין עוד דמויות כאן. בעוד שאת דני וסשה קשה לי להבין, את בר אני מבין מצויין.

הבחירה של הסופר להחליט שהמספר שלו יהיה בלי שם גורמת לי להרגיש שאני עובר מסר נטול קשר רגשי לדמות. הדמות אמורה להיות בעל שם כלשהי כדי שאני אדע שזה דמות, ולא סתם מישהו. אז בהעדר קשר כלשהו לדמות, אנחנו מקבלים זוויות שונות על הדמויות שמסביבו אבל הוא עצמו לא באמת מורגש לי כדמות ראשית.

סך הכול, הקריאה הייתה מעניינת, אבל הרגשתי שזה פספוס גדול. אגב, ההקשר של שם הספר מתברר לי בפרק האחרון. וכמו כל הספר הזה, גם הוא מפוספס מכיוון שאני לקוי שמיעה, ולא הייתי מנחש בחיים שמדובר בלהקה.

טריגרים ותוכן רגיש: יחסי מין מחוץ למסך, סצנת אוננות מפורטת, הומופוביה, טרנספוביה, חיתוכים, הקאות, וזה הכול.