ביקורת ספר
"התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?" (לאה גולדברג)
מסע הגיבור הוא אחד היסודות שחוזרים על עצמם בספרים רבים. הוא מן המוטיבים האנושיים העתיקים והחזקים ביותר בסיפור האנושי. הוא מופיע שוב ושוב, מקבל פנים חדשות בכל תרבות ובכל דור: החל ממסעו של אברהם אבינו שהאל מצווה "לך לך" דרך מסעות אחרים בתנ"ך, עובר דרך מסעות מהמיתולוגיה היוונית, כמו מסע אודיסאוס והשאר בדוגמאות מוכרות מילדותינו: מרקו הנוסע בעקבות אמא בארגנטינה או נילס הולגרסון היוצא למסע עם אווזי הבר. המשותף לכל אלה הוא גיבור אחד היוצא למסע כפוי או מסע מרצון בו הוא לומד, צובר ניסיון ומגיע אל היעד בכוחות מחודשים. קרל יונג מביא מספר ארכיטיפים למסע הגיבור, כמו הגיבור, הצל, האם, המנטור ומסכם כי מסע הגיבור אינו רק מסע חיצוני, אלא מסע נפשי של צמיחה, אינדיבידואציה וגילוי העצמי. כלומר, ה"מסע" מתקיים בתוך נפש האדם גם אם אין נדודים פיזיים כלל.
"הדרך עוד ארוכה?" שאלתי
"מאוד" ענה לי בקצרה "וזה לא הולך להיות קל יותר" (עמ' 202)
דרכו של הנער (זאב) אל היעד, ארץ ישראל, אינה קלה כלל ועיקר. מסע שכזה בימינו, הוא פשוט, מטוס אחד מנמל התעופה הקרוב ואנו נוחתים ביעד. לכל היותר חניית ביניים. אבל בימים ההם, בשנות העשרים, בין אנרכיה שפושטת ברוסיה ובאוקראינה בשל מלחמת האזרחים, בין טרגדיות לאומיות ומשפחתיות הפוקדות את משפחתו של הנער. גבולות הולכים ונסגרים והתבססות השלטון הסובייטי הרודני, עומד זאב, נער שנשלח על ידי אביו אל ארץ ישראל. בדרך לא דרך, תוך שהוא פוגש אנשים טובים ורעים, ומגלה גם אהבה, זאב מפלס את דרכו בצניעות ובנחישות. את כללי המשחק קובעים עבורו כוחות גדולים וחזקים ממנו, אבל הנער מנסה, יורד הכי נמוך, ואחר כך עולה. כך מתנהלת דרכו. כפי שעשו קהילות גדולות שפילסו את דרכן ארצה, תוך מסע סכנות: שורדי השואה ב"הבריחה", יהודי תימן ב'מבצע מרבד הקסמים' או יהודי אתיופיה ב'מבצע משה'
"צריך כנראה לרדת הכי נמוך שאפשר, כדי ללמוד להעריך אחר כך את הטוב, או לפחות את הטוב יחסית" (עמ' 282)
"הוא רטן, אבל אני כבר הייתי בפנים, יושב ולא מפסיק לרעוד. אל העיר דרבנט שלחופי הים הכספי הגענו עם ערב" (עמ' 39)
עניין ייחודי בספר הוא קטעי המכתבים שאביו של זאב שולח אליו, הם מלאים דברי עידוד ואמונה. ונוסכים עוז בנער, דבר המעיד על כך שהוא לא ניצב יחידי בדרכו, מאחוריו משפחה שלמה, שבויה עדיין בטרגדיות שותתות הדם של אוקראינה, אך שולחת אליו את לבה ואת תקוותיה.
בין דפי הספר, פרי עטה של צביה גולן, עולה בלבנו ההכרה שהמסע של זאב הוא מסע יחיד, אך מאידך הוא גם מסע גדול יותר: מסעם של דורות של יהודים, של נערים שיצאו לבד, לעיתים ילדים ממש, לעבר הארץ המובטחת, מקום שידוע יותר בדמיון, בתפילות, באמונה ובכתובים, יותר מאשר במציאות. כמו אותם קהילות ענק שהלכו בדרך ארוכה ומסוכנת לארץ ישראל, גם זאב לומד שהדרך עצמה מעצבת אותו, שהמסע אינו תווך, אלא מהות. מהות המעצבת את אישיותו, בונה אותו, מחשלת אותו ומכינה אותו לעתיד לבוא.
6,000 ק"מ של הבטחה, צביה גולן, הוצאת קוראים, 2019. 400 עמודים.