אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך

בֵּין הָעֲלִיצוּת הָרִאשׁוֹנָה לְתוּגַת הַכּוֹס הָאַחֲרוֹנָה – יֵשׁ וְהָאָדָם מְחַכֶּה לַגִּיל שֶׁבּוֹ הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ יַתְאִים לוֹ (יֵשׁ שֶׁלֹּא מַגִּיעִים לְכָךְ בְּחַיֵּיהֶם). אֵיפֹה זֶה סֵתֶר לִבֵּךְ?

אֲהָבוֹת תּוֹתָבוֹת הָיוּ בְּחַיַּי; נִצְחוֹנוֹת נְדִירִים עֲצוּבִים מִכִּשְׁלוֹנוֹת חוֹזְרִים. אֶת כָּל הַטָּעֻיּוֹת אֲנִי מַכְנִיס לַדְּמֻיּוֹת שֶׁלִּי וְלוֹמֵד מֵהֶן, וְיוֹדֵעַ אֵיךְ קוֹרְאִים לַמִּלְחָמָה הַבָּאָה. אֵיפֹה זֶה סֵתֶר לִבֵּךְ?

בין עליצות לתוגה, בין תאוות חיים לידיעת המוות, שיריו של אודי שרבני מחפשים איזו אמת, נקודת אחיזה. משחקי הלשון שבהם, החתירה לניסוח מחדש של המובן מאליו ושל החומק מהכרה, הקריצה לתקשורת ההמונים ובה בעת לחשיבה מטאפיזית מעמיקה, נדמים לעתים כניסיון לגבור על מורא המציאות, אך לעתים – כהיקסמות פשוטה ממנה.

הרי הנצח מושג כאן ועכשיו, במראה נערה הרוכבת בשדרה על אופניה, בזמן המעגלי של האופנה המתחלפת. ומסביב גם רוחשות הפוליטיקה, הכלכלה, הזימה, שפע של הזדמנויות לאשליה. על כן, כל הנדמה נכסף ובעל ערך, ובכלל זה מעשה הכתיבה עצמו, מוטל בספק, אבל כל ספק מוביל למסקנה ולפיה האהבה, האפשרות לדבוק בה בלב שלם, היא אולי האמת הראויה היחידה.