אומנם נר רוחני דולק בי

הרב יוסף גוזיק, תלמיד חכם ומלומד צעיר, כתב את יומנו בעת שהותו הממושכת במסתור בעליית ביתו של איכר פולני בכפר הסמוך לעיירתו דוקלה. הוא משמש עד וצופה, מתעד וסופד בעת ובעונה אחת. יומנו הוא מסמך הנצחה לעיירה, למנהיגיה, למועדיה, לשמחתה וליגונה. מתוך אמפתיה עמוקה הוא שותף לצערם של יהודים מן השורה: הסנדלר והספר, המורה והאופה, נער צעיר שנתפס ועונה, אישה צעירה נרדפת — כולם נקובים בשמותיהם ובכך הם גם זוכים לזיכרון עולם. בדאגה ובדריכות הוא עוקב אחר מצבן העגום של שלוש דמויות המסתתרות ביער — ביניהן ילדה רכה בשנים, המסמלת בעיניו שריד אחרון לילדי העם היהודי

— "ילדי העברים שגם הם מילאו את רחובות העיר בשאונם והמולם, והיום נשתתקו ואינם".

בלשונו העברית העשירה, המתובלת בשיבוצים מן המקורות היהודיים ובהקבלות היסטוריות מרומזות, היטיב הרב גוזיק לתאר את החיים בעיירה בטרם שואה, את השבר הקשה שפקד את יהודי האזור עם הכיבוש הנאצי ואת חורבן קהילתו וקהילות שכנות. בד בבד הוא מגולל את הגיגיו ואת תחושותיו, ומתאר את הסבל היומיומי שחווים הוא ואחיו המסתתר יחד עימו.

דפי היומן משקפים נפש המיטלטלת יום-יום בין ייאוש לתקווה, בין חידלון לרוממות — נפש הנאחזת באמונתה. הם פותחים לפנינו צוהר לעולמו הפנימי העשיר של הכותב ולאמונתו האיתנה. דומה כי זהו הנר הרוחני שאת שלהבתו שמר ושימר מתוך תחושה ברורה כי אותו נר מעניק לו עצמו שמירה והגנה בסערות הזמן.