אחרי החגים של סכך

זיכרון הוא מחלה נפוצה בארצות החיים

השירה עבור יוסי יזרעאלי היא מעבדת מחקר לתופעות העולם, למיתולוגיה הפרטית של המשורר, הבן, הנכד, האב, האמן. כמו חכמי המדרש הקדומים, משתתף יזרעאלי בפירוש משלו על בריאת העולם ובריאת המילים באמצעות השיר. השיר עבורו הוא כלי רפלקטיבי לעולם, בעזרתו הוא בודק ומפרק כל מה שיכול להיחשב כמובן מאליו.

בשפה ובסגנון המיוחדים לו, הוא מעצב משפטים ודימויים הבנויים כרצף דמוי ערבסקה, וצירופים בלתי צפויים אלה מחייבים את הקורא בסיומו של כל שיר, לחזור לתחילתו כמעגל אינסופי של קריאה וחידוש.

בסדרת השירים על אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ואחיו, יוצר המשורר דיוקנאות אנושיים עכשוויים, כדֹור ראשון או שני לעקדה. מתוך כך מוגשת לקורא פסגה חדשה בשירה העברית שממשיכה את הפרשנות המקורית ל׳בראשית׳.

השירה על פי יזרעאלי, היא עדות לקיומו של מסתורין בעולם, של הבלתי ידוע והבלתי מובן, ואלה הם חיישניו של המשורר בעזרתם הוא קולט קול דממה דקה, שנעלמה מהעברית ועברה לאותיות המתות ומחרישות האוזניים.

ירושלים עיר הולדתו של יזרעאלי, אינה מקום לזיכרונות. בסדרת שירים אודותיה, הוא מנסה לתפוס את חמקמותה, את קיומה מעבר למיתי ומעבר להיסטורי או לסיפורי. מהי יישות זו, שצמד המילים: "כמו ירושלים", הוא האפשרות להגיע ולהביע הכי קרוב אליה.

מחזור שירים מיוחד מוקדש למשפחה, לדמויות אביו ואמו, לילדיו, לחמותו ולרעיתו. אולם אלה אינם דיוקנאות. אלה רגעים ייצוגים של סיפור נעלם באמצעות דימויים, תמונות וקצות רגשות. זוהי אמירה פואטית המבדלת אותה מפרוזה, שכן אינה הסיפור, אלא היכולת לתפוס במילים את מה שמעבר לנראה והגלוי.