אינסוף שברונות לב קטנים

המשיכה שלי אל "אינסוף שיברונות לב קטנים" התחילה בכריכה המעולה שלו, המשיכה לקריאת סקירות עליו ובסופו של דבר לקרוא אותו ביום אחד. ראיתי מספר התייחסויות אליו כאל קומדיה רומנטית, אבל אם הייתי צריך להגדיר אותו במילותיי, הייתי בוחר ב"פרוזה רומנטית מלנכולית" שהזכירה לי לפרקים סצנות נבחרות מ"דור הפרוזאק" המשובח בהן אליזבת' וורצל נשברת, מתנפצת ונוזלת, ואז אוספת את עצמה מחדש.

📖 במה עוסק הספר?

מעיין ונועם נמצאים ב'סוג של' זוגיות. כשנועם מעוניין בקשר, מעיין נרתעת ולאחר מכן היוצרות מתהפכות שוב ושוב ושוב ושוב. הספר נפתח בסצינת פרידה קשה בין השניים ולאורך הספר צולל לתוך המפגשים בין השניים – כידידים, כיזיזים, כזוג מאוהב ו(גם קצת) כאויבים.

מעיין היא בי סקסואלית שמחלימה ממערכת יחסים אינטנסיבית ולא פשוטה עם אישה. היא חלמה להיות סופרת, אבל המירה את השאיפות התפשרות על חיים נוחים בהייטק (חיים שהיא היא לא באמת סובלת). נועם הוא גם בי סקסואל שנדלק בקלות, אך מתקשה ללכת עד הסוף. מה שבא לידי ביטוי במערכות היחסים הקצרות שלו, בתואר האקדמי שהוא לא משלים ובקריירה הלא קיימת שלו כספרן בשכר מינימום שגר בבית של ההורים שלו.

מעיין הולכת ונעשית אובססיבית כלפי נועם. כל צעד קדימה שלה גורם לו לקחת צעד אחד אחורה, מה שמערער אותה נפשית, מרסק אותה וגובה ממנה מחירים כבדים. לשמחתנו כאנשים אופטימיים לסירוגין, החושך הגדול ביותר הוא לפני עלות השחר.

📖 מה חשבתי על הספר?

+ דמויות מעוררות אמפתיה: אהבתי ונהנתי מהיכולת של המחברת לבנות דמויות שהן מצד אחד בלתי נסבלות בכל צורה אפשרית ומצד שני מעוררות אמפתיה. כקורא, רציתי לצעוק על מעיין ונועם, ולדרוש מהם להתאפס על החיים שלהם ולהפסיק להרוס לעצמם את הזוגיות והקריירה, אבל במקביל, חיבבתי אותם מספיק כדי לסלוח להם על כישלונותיהם ולהריע להם כשהצליחו.

+ נועזות מעודנת: הספר מכיל מגוון רחב של סצנות המתרחשות במיטה ובסביבתה לצד פירוט גרפי של האקט עצמו, אבל הרגיש לי שסצנות הסקס תמיד היו אמצעי ולא מטרה. הן נועדו כדי להמחיש את האובססיביות של מעיין, את הליברליות והפתיחות של הדור שלה, ואת היכולת או חוסר היכולת ליצור חיבור אמיתי ואינטימיות בין אנשים בעידן בו הכל, אבל הכל מותר.

+ כתיבה על כתיבה: כאיש כותב, נהנתי מהסצנות בהן מעיין כותבת או מדברת על כתיבה, על החסמים הרגשיים שהיא חוותה ועל איך היא מנסה לפתור אותם. לאורך הספר, מעיין משלימה ומוציאה לאור כתב יד, מה שמשתלב בעלילה ומקדם אותה. לא ארחיב על כך מפאת ספויילרים, אבל זה מעניין ונבנה בחוכמה.

+ הומור: כן, כן, גם בספר 'מלנכולי' יש מקום להומור. בין אם מדובר בבחירות האופנתיות המשונות של מעיין ועד לסולם 'זיגלשיפר' דרכו מעיין וחברתה מודדות עד כמה בן או בת זוג פוטנציאלי הוא דושבג בלתי נסבל.

📖 לסיכום...

דרמה רומנטית מלנכולית עם נגיעות הומור אשר מצליחה לצלול לתהומות הדיכאון ולהתרומם לכדי אופוריה זוהרת. יומן מסע מעניין וכיפי (וכן, גם סקסי). מומלץ בחום.

שאלתי את מיכל על מקור ההשראה לספרה, ולדבריה "בשנים האחרונות התחברתי לכתיבתה של סאלי רוני, מצאתי השראה ונחמה בהצלחתה הספרותית והמסחרית, עדות לכך שיש מילניאלים שרוצים לקרוא על חייהם שלהם ספרים; זאת הייתה שאלה פתוחה עבורי עד שראיתי את הצלחותיה של רוני. בהתעלם מעמדתה כלפי ישראל ומן החרם שלה, התרגשתי לקרוא אצלה על דמויות ביסקסואליות, אבל גם מצאתי שיש לי מה להוסיף על הנושא הזה, וזה עורר אותי לכתוב על ביסקסואלים ב"אינסוף שברונות לב קטנים". לפעמים ספר יכול לעורר בי השראה דווקא בגלל שיש בו משהו שאני מרגישה שאני יכולה לספר אותו אחרת."