אל ילדי המחר

בחייו הקצרים זכה בְּרֶכְט להצלחה מסחררת בתיאטרון, כמחזאי, במאי ותיאורטיקן ("אפקט הניכור") – אך לאו דווקא בתחום השירה. מרבית שירתו – הוא כתב למעלה מאלף שירים – לא פורסמה, או לא כונסה בספרים, עד למותו בן 58 לפני שבעים שנה.

שירתו הסוחפת של ברכט פרצה אפוא לתודעת הקוראים רק אחרי מותו, והיום היא נחשבת, כמדומה, לפסגת הישגיו. ודאי שכך בקהילייה הספרותית הישראלית. השיר הברכטי הישיר, הבוטה והסרקסטי, הבָּלָדיסטי־קַבָּרֶטי לעתים, בעל הלשון המחוספסת־סלֶנגית פה־ושם, סייע למשוררים הישראלים בחיפושי הדרך להשתחרר מן השיר ה"אֶליוטי" המיוחס, הקשה והמעובה, וגם בהפניית העורף לשיר "השר לעצמו" לטובת השיר המופנה בגלוי לקוראים בלב מציאות פוליטית קשוחה של הקרבת הערכים האנושיים.

אבן הדרך הבולטת במהלך הזה היתה תרגומו של ה. בנימין (הרושובסקי) ללמעלה ממאה־ושמונים שירים של ברכט בכתב־העת 'סימן קריאה' ולאחר מכן בספר 'גלות המשוררים', ספר שעשרות ההדפסות שלו ניכרות במחזור הדם של השירה הישראלית.

שמעון זנדבנק, בכתשעים השירים שבחר ותרגם למבחר החדש, אל ילדי המחר, מציב מול שירת ברכט מבט מפרספקטיבה אחרת. "אם עלי להצביע על מכנה משותף למבחר זה שלי", הוא כותב, "הייתי בוחר באמביוולנטיות או בספקנות". על פני השירים הפוליטיים של "מטיף זועף" הוא מעדיף את שירתו המוקדמת של ברכט, בשנות העשרים שלו, הזוכה בספר לייצוג נרחב, ואת שירתו המאוחרת, אחרי שובו של ברכט לגרמניה מגלותו הכפויה באמריקה – שירים שבהם "מופיעה הרמוניה חדשה, דמויַת ההייקו היפני והאימאג'יזם האמריקני... אולי מיטב שירתו".

אל ילדי המחר הוא ספר תרגום־השירה התשעה־עשר של שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה.