אנחנו הגעגוע לעתיד
איריס הרדן
השורשים שניתקתי בארץ מחפשים אחיזה כאן. לצידם השורשים שלא נוצרים במשפחה שלנו, ואני רואה את השלט מעל ראשי: שורשים מחפשים אחיזה. אבל הבושה גדולה מהרצון להשתייך למקום הזה לא מאפשרת לזה להתקיים.
כשנדב מציע ליסמין לנסוע איתו לגרמניה לחיות בקהילה רוחנית, יסמין נענית. גם היא מחפשת שינוי. הוא מוצא מזור לפצעיו אצל הנביאה בקהילה, היא אינה מוצאת את מקומה בזוגיות שלהם ומגלה שהיא קמלה לצד בעלה. יסמין לקיים משפחה, להשתייך, מחפשת את השורשים שלה הפיזיים והנפשיים. אבל כדי לקיים, צריך אהבה. האם אהבה שלה תספיק עבור משפחה שלמה?
אנחנו הגעגוע לעתיד נוגע בלב ליבה של הישראליות דרך הדיאלוג של בני הדור השני לשואה – בישראל ובגרמניה. הוא מביא קול שכמעט ואינו נשמע של הגרמנים בני הדור השני והשפעת המלחמה עליהם, על הדור שלהם. זהו ספר על חיפוש, על כמיהה, על אהבה ועל אינ-אהבה.
זהו ספר הביכורים של איריס הרדן אשר ביד עדינה רוקמת את דרכה של יסמין, הכאבים והאכזבות לצד התקווה וההתחדשות. זה ספר שנמצא בתנועה, גם כאשר המצב הסטטי. הכתיבה של איריס היא ציור מופלא שבעזרתו הא שוטחת מחשבות, רגשות, רגעים, דרכים.
ספר מרגש המציג זווית מבט ייחודית על מורשת השואה והשפעתה על הדור השני, תוך חקירת נושאי זהות, שייכות ואהבה.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
אנחנו הגעגוע לעתיד/ איריס הרדן
קינמון, 246 עמודים
** התקבל לסקירה**
בקצרצרה על הספר:
יסמין מחפשת אהבה מחפשת חיבור מחפשת את עצמה, היא מחפשת את עצמה בקהילה רוחנית בגרמניה היא מחפשת את עצמה במשפחה שלה, האם יש בה מספיק להכות שורש?
מה חשבתי על הספר:
הספר הזה לא עבר לי בגרון בקלות ולא כי הספר לא רגיש או לא כתוב הייטב
פשוט כי הוא נוגע בעצב חשוף ככה בלי הקדמות בלי הכנה אבל גם בלי יומרות
הוא נוגע בישראליות שלנו בחיבור שלנו לעם לאדמה ולארץ ,בטראומה הקולקטיבית של השואה
הספר הזה הוא מסע של חיפוש ושורשים אבל הוא גם מציב בקשה לעצור רגע לראות מעבר ולנסות להקשיב למעגלי ההשפעה שנוצרו בצד השני
למחיר של האשמה ושל הבושה
היה לי קשה להתחבר ליסמין וכעסתי על הבחירה שלה בנדב ולפעמים קצת לא ברור מי מדבר את הפרק, אבל ככול שהספר מתקדם ורגשות ומניעים מתבהרים קל יותר להזכר שאחרי הכול הדמיות הם תסריטים אנושיים
המקטעי קישור בהתנהגות הצמחים היו מיותרים לי במבנה הספר.
אני חושבת שבשורה תחתונה כולנו מתגעגעים לעתיד לציור שליו שאולי ,אולי יכול להתחיל היום?
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
