אני לא גנב

לכבוד 100 שנה להקמת בית היתומים של יאנוש קורצ'אק
"השמועה עלי התפשטה. מדי פעם עבר מישהו בחצר וצעק, 'יָאנֶק, הגנב הצולע!' אחותי מירה עשתה את עצמה לא שומעת, כאילו היא שקועה בתינוק שלה, אבל ברור ששמעה וגם ידעה שהכול באשמתה. לכן לא האמנתי כשיום אחד היא אמרה, 'יאנק, מצאתי לך בית יתומים נהדר.' סובבתי אליה את הגב וחייכתי בגלל הצירוף הבלתי אפשרי של המילים 'בית יתומים' ו'נהדר'. אני אולי גנב צולע, חשבתי, אבל היא שקרנית. ובוגדת."

יָאנֶק מגיע לבית היתומים החדש בלי שום תקווה בלב. בבית המחסה הקודם שברו לו את הרגליים ומאז הוא צולע ולא יכול לעשות את הדבר שהוא הכי טוב בו: לרוץ. חוץ מזה הוא גם כועס - על אחותו שוויתרה עליו, על החונך המתנשא שאחראי עליו עכשיו, ועל השם שדבק בו: גנב בן גנב.

מה כבר יכול להשתנות בחיים שלו?

יאנק הוא ילד דמיוני, אבל בית היתומים של רופא הילדים והסופר יאנוש קורצ'אק היה מקום אמיתי, שפעל במשך שלושים שנה בוורשה שבפולין. הוא היה מנוהל על ידי ילדים, והיו בו בית משפט, עיתון, הצגות, קייטנות קיץ ואולימפיאדה. בבית פנימה חיו הילדים חיים שלווים ומוגנים, גם כשבחוץ נשבו רוחות מלחמה - מלחמת העולם השנייה - ששמה קץ נורא לבית המיוחד הזה, מפעל חייו המופלא של יאנוש קורצ'אק.