אריזונה כולנו

"השעה היתה כמעט אחת בלילה. 17 טונות של חומר נפץ הוטלו על הכור וזעזעו את האזור כולו. פטריות עשן כיסו את המתחם. המתח באותן דקות בבור חיל האוויר היה אדיר. בשלב זה עדיין לא ידענו אם כל המטוסים פגעו במטרה. רק כאשר שמענו את מילות הקוד: 'אריזונה כולנו', היה אפשר לנשום לרווחה".

כך מתאר אהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, את הרגעים מורטי העצבים בספטמבר 2007, כאשר מטוסי חיל האוויר תקפו והשמידו את הכור הגרעיני שבסוריה.

אלא שזה כמעט לא קרה. אלמלא התעקשותה של ענת, קצינה במוסד שטענה בעקביות כי סוריה מקימה כור גרעיני ולא ויתרה גם כאשר כל הממונים עליה דחו את טענותיה; אלמלא נחישותו של תמיר פרדו, מפקד המבצע, להשיג את התמונות של הכור; ואלמלא תחושת הבטן של אחת מלוחמות המוסד, שברגע האחרון הימרה על הדיסק הנכון - לא היתה מתקבלת ההוכחה הוודאית לקיומו של הכור, שהלך ונבנה מאחורי גבה של מדינת ישראל.

בספרו מפרט אולמרט את מכלול השיקולים והלבטים שליוו את תכנון התקיפה, את התהליך הארוך והמורכב של קבלת ההחלטות ואת שיתוף הפעולה ההדוק עם ארצות הברית לכל אורך הדרך.

הספר עתיר גילויים שרק עתה ניתן לפרסמם: מגביע החומוס ששלח נשיא סוריה בשאר אל-אסד לראש הממשלה אהוד אולמרט, דרך התוכנית לחטוף את ראש הוועדה לאנרגיה אטומית בסוריה, איברהים עותמאן, ועד לביקור הפתע שערכו יוסי כהן ורם בן-ברק בדירתו של עותמאן באירופה.

נוסף על כך, אולמרט חושף את פרטי המעקב אחר עימאד מורנייה, ראש הזרוע הצבאית של חזבאללה, ואת חיסולו, וכן את המבצע לחיסולו של מוחמד סלימאן, יד ימינו של הנשיא אסד, שהיה אחראי על הקמת הכור הסורי. לדבריו,

"ההכנות הממושכות למבצע התנהלו בחשאיות, בלי לזלזל בכוחה של סוריה ובלי לגלות יהירות או ביטחון עצמי מופרז לאחר שהמשימה הושלמה בהצלחה. ישראל היתה מדינה חזקה ויציבה יותר כאשר ידעה לוותר על רטוריקה מתלהמת ורברבנית וגילתה צניעות וענווה. הגיעה העת לשוב אליהן גם עכשיו".