באנשי

טריגרים: שפה לא יפה, אלימות מילולית, מחלות, מוות, בגידות, נטישת ילד, דברים בחדרי המיטות שהשתיקה יפה להם (פירוט בפסקה השנייה ב"בואו נתחיל עם הרע" למי שרוצה לדלג על החלק הזה.)

יש בספר תוכן להט"בי. לשיקול דעתכם.

אז לפני שנדבר בכלל על הספר הזה – אני רוצה לדבר על הכריכה. מה זה הכריכה המהממת הזו? איזו כריכה מעלפת. בים של הכריכות הקלישאתיות של נשים עם גב על הכריכה, הג'וג'ו מויס למיניהם והAI שהגיע לספרי הרומנטיקה, באנשי הוא מרענן למדי בעניין הזה. גם אם זה AI, הכריכה הזו מספיק מעניינת ומרגשת.

על מה הספר: שירה בת 15 וטליה בת ה30 ומשהו הן שתי נשים שונות לחלוטין. כל אחת ומסלול ההרס הפרטי שלה. הראשונה משוכנעת שהיא באנשי והשנייה משוכנעת שהיא מסתדרת בחיים עד שאירוע טראומטי גורם לה להחליט כמה החלטות מפוקפקות. השתיים לא ייפגשו עד אמצע הספר ומשם הדרך לסיום כל כך מרתק.

מה חשבתי:

בואו נתחיל עם הרע.

כי זה פשוט משהו שהציק לי ממש. כשאתה גבר מבוגר שכותב על שתי דמויות נשיות- הייתי מצפה שתכבד את גוף האישה. זה לא ציצי. זה שדיים. תקרא לזה בשם המקצועי. זה היה מאוד לא נוח לי לקרוא את זה בגוף הספר.

עוד דבר, היו פרטים שפשוט לא היו נחוצים שנדע אותם. אני לא מדבר על היסטוריה של דמויות כי לזה התרגלנו כבר מספרי מתח למיניהם. אני מדבר על סצנה של מקלחת בה טליה מבחינה ששכחה לשטוף צעצוע מין ומחליטה להשתמש בו. ובשיחה עם שירה, היא מעירה לטליה שהיא "נראית הרבה יותר רגועה ושלווה היום." טליה לא מפרטת את הסיבה אבל אנחנו הקוראים יודעים את הסיבה. למה הסצנה הזו הייתה נחוצה? זה היה פשוט לא מועיל לעלילה ואני הרגשתי ממש מוזר.

מה טוב בספר הזה?

אוווווו. טוב שאתם שואלים.

מה שאני אוהב בשתי דמויות שלא קשורות האחת לשנייה היא העובדה שיש פה משחק של טום וג'רי סטייל. האחת רודפת, והשנייה הודפת. והכתיבה של שתיהן – כל כך טוב! כל כך מהנה וכל כך ייחודי. כל אחת מהן מתפתחת במסלול התנגשות וההתנגשות חזיתית וזה כל כך תענוג לקרוא את זה. אבל הדרך לשם מאוד איטית ולעיתים מעייפת.

והיו לי גם המון קללות להפנות כלפי דורון ובועז – שני הגברים היחידים בספר הזה (להוציא יהונתן, שהוא בכלל דמות ילד שלא באמת פעיל בסיפור.) ושניהם הוציאו ממני את הרגשות הרעים שלי. בייחוד דורון. קרה שהזדמן לי ללמוד קורס על מיניות ומגדר ומאז אני מודע יותר לדברים שקשורים לגבריות רעילה וידעתי לזהות את זה בשניהם. במיוחד בדורון - הסצינה בבית הקולנוע הייתה כל כך אלימה שנאלצתי לעצור את הספר אחרי הסצינה הזו וללכת לעשות משהו אחר. סליחה, אבל יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם. בוודאי ובוודאי לא על מה שבועז עשה, ובוודאי לא על ליאת ודורון כהוריה של שירה.

וכמובן שטליה לא תמימה, כן? אבל דווקא אליה אני יותר סלחני כי הדמות הזו יותר כתובה טוב, והיא מתנהגת הרבה יותר בהיגיון מאשר שאר הדמויות. ודווקא החוכמה והעורמה הזו שלה לא הצליחו להערים על שירה – והן פיתחו יחסי טום וג'רי עד לסוף שבו ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת.

הייתי רוצה עוד פרק אחד לראות מה קרה אחרי הפרק האחרון. אפילוג כזה. חבל שהסופר בחר למנוע את זה מאיתנו.

בספר משובצים אמירות רוחניקיות ומהעולם המיסטי של המדיטציה ומשתמשים בספר אחר – "הסוד" – כדי להמשיך להוסיף עוד יותר יופי על שתי הדמויות הראשיות שלנו – הלא הן טליה ושירה. החוכמה המיסטית והרוחניקית הזו עובדת לטובתן ואפשר לנתח את קרבות הטום וג'רי שלהן רק על בסיס זה. תענוג.

לסיכום – שתי דמויות נשיות חזקות, שני הורים מעצבנים, והרבה יופי, רוך, וסיום מפתיע. לא ראיתי את זה בא. ליטרלי.