בדרך האבות
בשלוש השנים מאז 7 באוקטובר מתחולל מהפך של ממש במרחבים המזרחיים של "דרך האבות", הידועה גם בשם כביש 60. עשרות נקודות התיישבות צעירות, מצפון השומרון ועד דרום הר חברון, יצרו מציאות פוליטית ששינתה באופן דרמטי את מאזן האימה שבין היהודים לפלסטינים.
"הפחד עבר צד".
בחודשי האביב והקיץ של שנת 2026 ערך הרב בני לאו, יחד עם שותפים, מסע פנימי ועמוק לאורך כל הציר הזה ונפגש לשיחות אישיות גם עם המתיישבים בחוות ובגבעות וגם עם שכניהם בצד הפלסטיני.
בדרך האבות הוא סיפורו של המסע הזה. הוא לא מציג תשובות אלא מציף תמונה שבסופה יש שאלות: איזו ישראל אנחנו רוצים להיות? מהי דמותה הציונית והליברלית של מדינת ישראל שאנו משווים לנגד עינינו?
על המחבר/ת
הרב בנימין לאו הוא ראש מרכז בבואה – יהדות רואה פני אדם. לצורך המסע גייס הרב את נטע פוליצר ורז קונס־רוזנק, שני חברים, פעילים חברתיים מירושלים, שפועלים רבות בקו התפר שבין יהודים לפלסטינים. בשלב הכתיבה הצטרפה גם תפארת אוריה, ויחד הם יצרו את סיפור המסע הזה.
ספר העוסק במסע לאורך דרך האבות וכביש 60, ובוחן דרך מפגשים ושיחות את המציאות המשתנה בין יהודים לפלסטינים ואת השאלות על דמותה של ישראל.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
קהות חושים.
זו אולי המכה הגדולה ביותר שהונחתה עלינו באותו השביעי הארור.
אומה שהוטבלה בבריכת דמים רותחת, בריכה שהוקז אליה דמם של 1200 מטובי בנותיה ובניה, אומה כזו ש-251 פיסות מליבה נלקחו כשלל בשעות ספורות – היא כבר לא האומה שדעתה מתבלעת עליה ממקרה בודד כזה או אחר, יהא טראגי ככל שיהיה.
בעבר, כל פיגוע שנרצחו בו אזרחי ישראל, היה יכול להיות טריגר לשינויים, להניע מהלכים מחאתיים, פוליטיים או מדיניים.
היום?
זה נע בין מגרפת לייקים ברשתות החברתיות, לבין הוכחה נוספת בצדקת הדרך, כל אחד לדרכו שלו.
בעבר, פגיעה בערבים חפים מפשע הייתה מעוררת אי נוחות בצד היותר ימני של המפה, עד כדי זעזוע ושאט נפש בחלקים אחרים בעם.
היום?
מי שלא שמח בזה, על פי רוב ישכח מזה רגע אחרי שקרא על כך. אולי זה ייקח שני רגעים. עוד חדשה שולית.
חושינו קהו באותו שביעי ארור.
אבל קרה כאן משהו נוסף: זה גם הפך לשגרה. יש מי שדאג לכך שזו תהיה השגרה. יש אידיאולוגיה מתוחזקת וממומנת מאחורי זה.
בספרו החדש "בדרך האבות", יוצא הרב בנימין לאו למסע כדי להבין את השינויים שהתרחשו בשנים האחרונות עם תנופת הקמת החוות באזורי החיכוכים, את מה ובעיקר את מי שעומד מאחוריהם.
הוא יצא למסע אל מעמקי הלב והנפש של אנשים שפתחו בפניו את ביתם, דעותיהם ורגשותיהם.
בטון האישי והישיר אפשר למצוא קווי דמיון למסעותיו של טוביה טננבאום, אבל הם רחוקים מרחק שמים וארץ.
טוביה מגיע במטרה להראות את האמת כפי שהיא. בעיקר אם היא מכוערת או גרוטסקית. להפשיט את מארחיו עירום ועריה בכיכר העיר.
הרב בני הגיע בנפש נקייה, בענווה. גם הוא מגיע להציג את האמת כפי שהיא. ללא כחל וסרק. אבל הוא מגיע נטול שיפוטיות. הוא נותן לבני שיחו את מקסימום הכבוד שאפשר. הוא נותן להם את הבמה.
קודם כל הוא מראה את האנושיות הנעימה של כל אחד ואחד מאלו שהוא פגש במסע. הוא חוזר לשרשי משפחתו של המרואיין. הוא נותן לבן שיחו לומר את דעותיו כפי שהן.
ובתוך הדברים, תוך כדי מסע, הוא גם נזהר מלהכריע.
הקורא הנבון יבין את דעותיו כבר מהתחלה, אבל המחבר נזהר לא לתת להן משקל יתר בגלל שהן דעותיו.
הספר מעוטר שוב ושוב בסימני שאלה.
במשפטי גישוש ותהייה.
הוא מציג את הצד של אוחזי הגבעות ומשם עובר לצידה השני של אותה גבעה וסוקר איך זה נראה מהצד הערבי.
בנימין לאו כותב בהרבה חיבה, ומבפנים על המתיישבים. הוא מקפיד לפרוס בפני הקורא את כל רוחב הקשת, את הספקטרום הרחב שעליו נעים הדעות של ה"סרוגים".
הזום של עדשת הספר עושה קלוז אפ עד לרמת הפיקסלים הבודדים שבתוך התמונה הגדולה המרכיבה את המחנה הדתי לאומי.
האמת היא שבשלב מסוים חשתי, כי מרוב רצון להיות צדיק הרבה, הקורא עלול להתקשות להבין באמת את דעותיהם ומעשיהם של אלו שהכותב מכסה אותם באהבה גדולה.
אבל הבלבול שאוחז בקורא, לא נובע רק מהגישה המכילה של הכותב. המציאות מבלבלת בהרבה:
האם פלוני הוא בריון פורע חוק, או שמא הוא מומחה בטחוני שאין שני לו, כזה שראשי הצבא משחרים לפתחו?
מהי מטרתה, חובתה וטובתה של המדינה: האם לדאוג לאנשים שעקרה ממקומה ושלחה לחבל ארץ לא נודע (ספוילר, לא מדובר במתיישבים היהודים..), או להתוות מדיניות שמושפעת מאלו שמגרשים אותם שוב?
האם מדינה יכולה לממן בדרך כזו או אחרת תנועות שפועלות נגד מדיניות המדינה?
הכותב אינו מסתיר גם את המבוכה מבחינה אידיאולוגית ערכית, את היעדר המקורות התלמודיים על עליונות ערך כבוד האדם באשר הוא, את החוסר בהצעות שוויוניות לאזרחות עבור אלו שאינם מבני עמנו.
את דעתו הוא מביע בקול צלול, אבל נותר שם הרבה מקום לדעות ולאמירות נוספות.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
