ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה הוא בטופ סופרים ישראלים. מהמוכשרים ביותר בזמננו.

מה חשבתי?

1. קודם כל - מי שפחות מתחבר לז'אנר הפנטזיה ונבהל מהנגיעות הפנטזיות שעולות מהתקציר - אין מה להבהל. בדומה למורקמי, טושה עושה בספר הזה מה שהוא עושה הכי טוב - הוא יוצר עולם בדיוני, ומתעמק בתחושות וברגשות של הדמויות בעולם הזה. טושה מוכשר מאוד בללכת על הקו שבין מציאותי לאבסורדי. הסיפור הוא סיפור התבגרות, סיפורה של דורה מאטר בעולם כזה מוזר, עולם שידיעת המוות מכתיבה את חיי האנשים.
2. בספר מסופר על דמויות רבות, כל אחת ואיך היא התמודדה עם ידיעת המוות המתקרב. כל סיפור כזה נותן זווית נוספת על הסיטואציה המורכבת - האמא החרדתית שגילתה שיש לה עשרות שנים לחיות ונרגעה, הבחורה הצעירה שאין לה עוד הרבה זמן וממצה את חייה בתאוות זריזות. אהבתי את זה, לפרקים זה הרגיש כמו סיפור קצר בתוך סיפור גדול, והעניק גיוון לעומק לעולם שטושה יצר.
3. המוסיקה. יש סיבה שהמילה "מוסיקה" מופיעה בכותרת הספר. המוסיקה מלווה את הספר בכל רגע. הספר מוצף ברפרנסים ללהקות ולזמרים, לאלבומים ולשירים. המוסיקה משפיעה על העלילה וגורמת לדורה לקבל בחירות כאלה ואחרות. אודה שלא הכרתי את רוב הרפרנסים, אבל חובבי מוסיקה של שנות ה70 עד ה2000 יהנו אפילו יותר מהספר.
4. בסוף, זה ספר שמדבר בעיקר על מוות. אין פה אסקפיזם קליל. ממליץ לבוא בגישה הנכונה לספר. הרבה התפלספות על המוות, והידיעה המוחלטת עליו, ואיך אנחנו יכולים לבחור אם לחיות לפיו. יש בספר קצת אופטימיות, אבל כדי להגיע אליה נדרשת הרבה סבלנות.
5. השפה העברית כל כך יפה. הדימויים, המשלב הגבוה. הכתיבה מהנה לפחות כמו העלילה.
6. הספר הוא על החיים של דורה. יש עמודים שלמים שאין בהם קונפליקט בפני עצמו, כי זה החיים. הם פשוט זורמים. צריך לזרום עם הספר, ובחלקים הרביעי והחמישי הוא מגיע לשיאים מרגשים במיוחד, והוא לגמרי שווה את זה.

לסיכום - ספר מעולה. אופיר טושה גפלה כותב מדהים. ספר מרגש, ועצוב, ופילוסופי, ומורבידי, שגורם לך לחשוב הרבה על החיים.