בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד

איך הגיבה הספרות העברית להתעצמות כוחם הפוליטי של המזרחים בשנות השמונים? האומנם סימנו עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 וניצחונו בצערכת הבחירות האלימה של 1981 שינוי ביחסי הכוחות בין מזרחים לאשכנזים?

ספרו הראשון של דרור משעני נע בתפר שבין חברה, פוליטיקה וספרות. באמצעות קריאה מחודשת בשלושה רומנים שראו אור באמצע שנות השמונים: "קופסה שחורה" מאת עמוס עוז, "התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז ו"מולכו" מאת א.ב. יהושע, מנתח משעני את המהפך התרבותי שהתחולל לכאורה במעמדם של המזרחים. שלושת הרומנים האלה, מן המרכזיים שנכתבו בישראל בעשורים האחרונים, הפנו את מבטם אל אתרים מזרחיים ואל דמויות מזרחיות, והפכו לראשונה את הזהות המזרחית לאחת התימות הפופולריות בספרות העברית. דרך הדיון בהם ביקשה ההגמוניה התרבותית לסמן את השנים האלה כנקודת מפנה דרמתית במערך היחסים בין אשכנזים למזרחים, ולקבור את "השד העדתי".

האומנם בישרו השנים האלה על מהפכה במעמדם של המזרחים בחברה הישראלית? האם היא החלה להשמיע את קולו של המזרחי? וכיצד דמיינו אז הסופרים הקאנוניים והמבקרים החשובים את דמות "המזרחי"?

באמצעות הקריאה ברומנים עצמם ובביקורות שנכתבו עליהם, בקטעי עיתונות ובנאומים פוליטיים – מנאומו המפורסם של דודו טופז בבחירות 1981 ועד דיונים בספרו של עמוס עוז – עורך משעני מסע אל הלא-מודע האתני של התרבות הישראלית, משנות השמונים ועד היום.

"בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד" פותח את הפצעים העמוקים ביותר שלנו ומפנה שאלות נוקבות כלפי החברה הישראלית: האם באמת הפכה ישראל לחברה רב-תרבותית? כיצד היא מדמיינת את המזרחים בתוכה? והאם למזרחים יש לשון משלהם כדי לדבר על עצמם?