בעיר הלידה

הַבֹּקֶר בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי בְּנִי:
אִמָּא, בְּרוּסִית.
אָז הֵכַנְתִּי לוֹ חֲבִיתָה, בְּרוּסִית
וְהוֹשַׁבְתִּי אוֹתוֹ עַל הַסִּיר, בְּרוּסִית
וְקָרָאתִי לוֹ "דִּירָה לְהַשְׂכִּיר", בְּרוּסִית.

הַיּלֶֶד הַצַּבָּר שֶׁלִּי
אוֹהֵב לִשְׁמֹעַ אוֹתִי שׁוֹבֶרֶת זִכְרוֹנוֹת
בִּשְׂפַת אִמִּי,
נזִכְֶּרתֶ בְּעַצְמִי
לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
תּוֹבַעַת — אִמָּא, בְּעִבְרִית.

כְּשֶׁנִּפְרַדְתִּי מִמֶּנּוּ בַּגַּן
לֹא הִצְלַחְתִּי לְחַבֵּק
בְּרוּסִית.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה אַתֶּם בָּאָרֶץ,
אָמְרָה לִי הַפְּקִידָה בַּדֹּאַר,
וַעֲדַיִן מְדַבְּרִים עִם הַיְּלָדִים שֶׁלָּכֶם
רוּסִית.

בעיר הלידה מתעקש להפיח חיים במושג שנשחק עד דק, הטראומה. הוא נפתח בפואמה כואבת על חוויית הלידה, שמתכתבת עם "בעיר ההריגה" פואטית וגם ביוגרפית, בהקשר של ארץ הולדתה של ריף. בהמשכו הוא עוסק, בשני קולות, בטרגדיה במשפחה, אבל דומה שהטראומה העמוקה ביותר — אם גם שקופה וחרישית — היא חוויית ההגירה שאינה מגלידה, שמוסיפה להתרחש, לערער ולאיים על הזהות גם שנים לאחר שכביכול נשארה מאחור, והיא נוכחת בכול: בשפה מן הסתם, במשפחה, ביומיום, ואפילו במחסה האהבה. אל מול הפגע המתמיד הזה מעמידה המשוררת מאבק מתריס, סירוב להרכין ראש:

"סוּס עִם סַכֵּי עֵינַיִם / לֹא תָּמִיד בָּטוּחַ לְאָן הוּא הוֹלֵךְ / אֲבָל הוּא יַגִּיעַ."