בקצה הרחוב

אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב עִם מִכְחוֹל, מְקַשְׁקֵשׁ וּמְשַׁרְבֵּט לְעַצְמִי. הָרְחוֹב הוּא כְּמוֹ דַּף לָבָן... אֶת כָּל הָעִיר אֲנִי צוֹבֵעַ בַּמִּכְחוֹל שֶׁלִּי. צְבָעִים וְצוּרוֹת קַוִּים וּנְקוּדוֹת, וְהוֹלֵךְ. הָרְחוֹב הוּא בְּעֶצֶם מִגְרַשׁ מִשְׂחָקִים, וְאִם מִסְתַּכְּלִים מַמָּשׁ-מַמָּשׁ טוֹב, אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בּוֹ דְּבָרִים מַפְתִּיעִים: מִלִּים שֶׁבּוֹרְחוֹת לַאֲנָשִׁים מֵהַפֶּה וּמַתְחִילוֹת לְחוֹלֵל מְהוּמוֹת, דוּבּוֹנִים שֶׁמְּחַפְּשִׂים בַּיִת, אֲנָשִׁים מְבוּגָרִים שֶׁהֵם גַּם יְלָדִים וְהַרְבֵּה טֶבַע – בְּאֶמְצַע הָעִיר! הָרוּחַ וְהַגֶּשֶׁם, הַשֶּׁמֶשׁ וְהַחוֹשֶׁךְ, הֶעָלִים וְהָעֵצִים, הַיְּלָדִים וְהָאֲנָשִׁים, הַקִּירוֹת, הַמִּדְרָכוֹת וְהַבָּתִּים כֻּלָּם מְרַקְדִים, יוֹצְאִים וּבָאִים, וְהוֹפְכִים אֶת הָרְחוֹב לְתֵבַת אוֹצָרוֹת מְלֵאָה הַפְתָּעוֹת, צוּרוֹת, מַחְשָׁבוֹת וְרַעְיוֹנוֹת.