גוטפרוינד

גבר כותב ספר. לא סתם גבר, אלא גבר גבר: גבוה, שרירי, יזם, מנכ״ל, עם ייחוס משפחתי.

ועל מה הגבר הזה כותב?

על הורות, על חברות, על אהבה, על זהות.

והכל קשה. ״כמה סימביוטי והרסני היה הקשר בינינו״, הוא כותב. אחלה גבר.

כששמעתי את שאול אולמרט מדבר על ״גוטפרוינד״ במסגרת מועדון הקריאה של אילה קרייזל ברמת רחל, הוא דיבר בצורה כנה ופתוחה, פגיעה, אפילו ילדית לעיתים. רציתי לחבק אותו ולהגיד לו שיהיה בסדר, שמותר לו לכאוב, שמותר לשתף, שזה אפילו בריא, למרות שהוא גבר, אבל לפני זה החלטתי ללכת ולקרוא את הספר.

התחלתי לקרוא. זוהר גוטפרוינד. פועל. בן. אב. בן זוג. חבר. מנותק ממשפחתו האורגנית, מבחירה. מנותק מאשתו לשעבר ומשפחתה, מבחירה. מנותק מבתו, מבחירה. זוהר הוא גבר מנותק מעצמו, ושיחת טלפון מעברו מניעה אצלו את הדרך חזרה.

כקורא, לא הבנתי למה הוא בחר את הבחירות האלו, ורציתי לדעת, ולהבין. המשכתי לקרוא.

קראתי על יחסים עם אבא דומיננטי, מעורב לא-מעורב, שהולך ומזדקן. קראתי על מפגש מחודש שבו יש ״שעטנז של לחיצת יד, חיבוק וטפיחה על השכם שגרמו לו להרגיש כמו פעיל מפלגה בחוג בית״.

קראתי על הניתוק של זוהר מעברו, בכל החזיתות. קראתי על הבדידות.

קראתי על החברות (והאהבה) הבלתי אפשרית עם יפתח, חבר הילדות שלו מירושלים, על ההתנגשות בין אי הידיעה ואי הוודאות של זוהר לגבי זהותו החברתית והמינית לבין הוודאות, הידיעה והזהות של יפתח. קראתי על חוויית הבריחה והקושי של ילד רגיש ובוגר בצל האב והאח.

קראתי על הפחד להיות צבוע. על חוסר הנאמנות לעצמו, שנחשף על ידי דריה, הבת שלו מנישואיו הכושלים. ״אתה צבוע, בדיוק כמו כל האחרים״ היא מטיחה בו, והוא ממשיך את ההדרדרות שלו לתהומות העולב, אחרי שכבר בנה חיים שלא היה שלם איתם. ״גם אני המצאתי לעצמי סיפור שיאפשר לי לחיות עם עצמי בשלום, ועבדתי קשה כדי להמשיך ולהאמין בו,״ אומר זוהר וכותב שאול. איזה משפט.

קראתי על מסע של חיפוש עצמי. על המסע של זוהר לחפש בהודו את יפתח, שלו הבטיח שלא יעזוב אותו לעולם, ואיך יפתח, שנסע להודו כי שם אפשר ללכת לאיבוד, נמצא. 

וגם כשזוהר חיפש את יפתח ואת עצמו, לא ידע מה הוא מחפש והפחד הגדול שלו ושל כולנו הוא שהחלום יתגשם, ואז מה נעשה?

קראתי על הבחירה בין העצמי לבין הזולת, על הקושי שבהקרבת הזולת, שכוחו ההרסני פועל גם מרחוק, גם מתוך האין. קראתי על כאב הפנטום של מה שנעלם.

קראתי, וצללתי. הרבה זמן לא צללתי ככה.

לכו לקרוא. כדאי לכם.

ספר שהוא גם מצחיק וגם עצוב, גם מעורר מחשבה וגם מעורר הזדהות. חווית קריאה מיוחדת במינה ורגישות נדירה לפרטים!

ספר מרגש ועוצמתי. מעורר געגועים לילדות ומספר סיפורים נדירים ברגישותם על אנשים בודדים המחפשים חבר אמיתי