גלבי

ספטמבר, שנת 1983. זוהרה, עורכת דין מצליחה ואֵם ליונתן בן השבע, אמנם התגרשה כבר לפני חמש שנים מבעלה הקיבוצניק, אבל טרם הסירה את הטבעת מאצבעהּ. זוהרה נושאת על גבה את כאבי משבר ההגירה של הוריה שעלו מתימן, ובתוכם את היעלמותה של אחותה בתיה מן המעברה. עייפה מעשרות שנים של היתקלות בקירות, היא יוצאת למסע חיפושים עם יגאל, חוקר פרטי שתקן ואופטימי, שנותן לה זמן ומרחב נשימה.

חברתה הטובה ביותר של זוהרה היא אדיבה, בת לניצולי שואה פולנים, ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. אדיבה היא דור שני לסודות ולהשתקות, וגם היא נושאת על גבה את סבלותיהם של הוריה, שהולכים ומתבררים כאיומים יותר ויותר ככל שנוקף הזמן.

סיפורן של השתיים מבטא באופן עז מבע את מורכבותו של כור ההיתוך הישראלי בגילומו המיוסר והשביר. העלילה נודדת בין סביבות חיים שונות, אך דומות להפליא, ובין זמנים – לסירוגין מאז סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, עת הסעיר משפט אייכמן את המדינה, ועד תחילת שנות השמונים, שאז החלו להיפרם הפקעות שלכדו סודות כמוסים על פשעים רחוקים. כל זאת תוך שיבוץ מעודן של רגעי הומור וגרוטסקה, חסד וחמלה, שברי שפות יהודיות נשכחות ופיוט רב־יופי.

גַּלְבִּי הוא רומן מותח, מסעיר ושובה־לב על כוחם הנצחי של קשרי דם ומשפחה, על תעצומות נפשן ותשוקתן של נשים חברוֹת ונשים אחיוֹת, על התמודדות עם אובדן ועל אוזלת היד של כולנו – ולא משנה מאיזו עדה אנחנו – אל מול כוחם המצמית של תהליכים היסטוריים ושל עוולות שנעשו בזמנים אחרים, שאין ביכולתנו למנוע ואין ביכולתנו לתקן.

פרשת ילדי תימן מוצגת כאן כפי שמעולם לא הוצגה בספרות העברית: פצע שותת ומייסר, שאין שוכחים ממנו ואין מכפרים עליו. הסופרת הנפלאה איריס אליה כהן שבה ומוכיחה בפנינו את רגישותה העצומה לכל מה שסוער בלבבם של אנשים, ואת כושר ההבחנה הקפדני שלה באשר לכל הרוחש בין קירות הבית, בין בני הבית, הנוכחים והנעדרים.