דיוקן עצמי

בנעורי, האמנתי שהחיים הוראות שימוש יעזור לי לחיות, והתאבדות הוראות שימוש למות. לתאר במדויק את חיי ייקח לי יותר זמן מלחיות אותם. אני חושב שיש חיים אחרי החיים, אבל אין מוות אחרי המוות. היום היפה ביותר בחיי אולי כבר עבר.

בגוף ראשון, בסדר אקראי, בפרוזה חשופה, רדיקלית בפשטותה, מוסר לנו האמן והסופר אדואר לווה את כל חייו: עובדה אחר עובדה, פרט אחר פרט, משפט אחר משפט.

אדואר לווה (Levé, 1965-2007) היה צלם ואמן מושגי שהגיע לעולם האמנות אחרי לימודי כלכלה ומנהל עסקים. סדרות הצילומים הדרמטיות שלו משחזרות בדקדקנות סצנות מפורטות ואניגמטיות כמו חלומות, טקסים רשמיים או סרטי פורנו ומשחקי רוגבי (שאותם נהג לביים עם שחקנים בלבוש מלא), ומתעדים מסעות עלייה לרגל שרירותיים אך שיטתיים למקומות נידחים בעלי שמות מפוארים או הרי משמעות כמו דלהי, רומא ופריז שבארצות הברית או אנגואס (בצרפתית: חרדה, מועקה) שבצרפת.
בעשור האחרון של חייו הקצרים השתלבה בעשייתו האמנותית של לווה גם יצירה ספרותית ניסיונית שזוכה כיום לעניין רב בעולם. אחרי ״יצירות״, רשימה ובה תיאורים מדוקדקים של יצירות אמנות שאותן לא מימש, ואחרי ״עיתון״, שהיה מבחר של ידיעות חדשותיות דמיוניות בתחומים שונים (פוליטיקה, כלכלה, פלילים, ספורט, תרבות וכולי), ״דיוקן עצמי״ היה ספרו השלישי. הספר נכתב במשך שנת 2002 במהלך נסיעתו של לווה בארצות הברית, במסלול שנקבע מראש שעבר דרך עיירות וכפרים נידחים בעלי שמות מפורסמים, משפט בכל יום. ״דיוקן עצמי״ זכה לתרגומים רבים והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הספר המתורגם בשנת 2013.
ב-15 באוקטובר 2007, כמה ימים אחרי שהגיש לעורך שלו את כתב היד של ספרו האחרון, שלח לווה יד בנפשו.