דרושים אבודים

דרושים אבודים מאת אסף שוכרי כהן

אליזבת׳ גורדון, בלשית בריטית קשוחה וממוקדת מטרה, יוצאת למסע מפוקפק למצוא את הרוצח של אחותה. היא חוברת למשטרת ישראל על מעלותיה ומגרעותיה ומסרבת לטעום מהמפרום של חנה (פה חשדתי). היא מסתבכת בחקירה אחרת שמעסיקה את צמרת המשטרה ואת מרפדי כיסיה. רות מנדלסון בורחת מהכת של שומרי האמת המנצלת אותה ככלי נגד אדם קרוב ובעל עוצמה. היא מוצאת משפחה חלופית ומוזרה עם אנשים אבודים לא פחות ממנה ולומדת כי השקר הכרחי לפעמים לשקט ושלווה. מני פידלסטון, דוקטור לתיאטרון ואדם בלתי נסבל על פי רוב אמות המידה של האנושות, מנסה להפיק ולביים מחזה שכתב עם אהובתו המתה בתאטרון זניח בדרום. הוא אוסף אבודים כמחווה לדבריה של אותה אהובה כי רק מי שחווה אובדן יוכל לשחק אובדן. הוא עיוור לכאבם של אחרים ומונע על ידי השדים הפרטיים שלו.

בדרושים אבודים שלושת גיבורים אלו מספרים דרך נקודת מבטם השונה והייחודית את מהלך העלילה וכיצד זו חוברת ומשלימה את התמונה המלאה בתצרף יפה, אנושי ומותח.

את דרושים אבודים קיבלתי לסקירה מידי הסופר ולמען האמת רווח לי מאוד לאחר שהתחלתי את הקריאה וראיתי כי טוב. זהו הספר השלישי שקיבלתי לסקירה ולאחר שתי שבתות מאכזבות עם שני ספרים שלא אהבתי כלל (אחד מהם ממש הכעיס אותי) דאגתי שגם פה אנחל אכזבה.

אני שמחה לומר כי דרושים אבודים, למרות שאינו חף מפגמים, הוא ספר מעניין, מותח ונוגע ללב. כהן מצליח לגולל סיפור אחיד מנקודות מבט שונות בצורה אמינה. לכל אחת מהדמויות יש את השפה שלה והעולם הפנימי הייחודי לה. לכל אחת יש סיפור עבר שנחשף בצורה מדורגת לאורך הספר ומסביר כיצד הגיעו לאותה נקודה, כמו גם את המסע שכל אחת מהן עברה. לא מובן מאליו שסופר ממין זכר כותב שתי דמויות נשיות (ואת סיגל ושירה) בצורה כה משכנעת ומייצג דמויות נשיות חזקות ומורכבות בצורה מכבדת. נפלא יותר בעיני דמותו המרכזית של הגיבור מני פידלסטון הבלתי נסבל, נרקיסיסט שהלך המחשבה שלו מחד יכול לעורר גיחוך ומאידך אמפתיה. היריבות שלו עם יענקי שרייבר, החבר לשעבר, הידוען ומבקר התיאטרון כמו גם התלות והטרגיות שבה, אינה רק מניע עלילתי אלא מאפיין משמעותי הן של הגיבור והן מראה של עולם התרבות הישראלי.

אהבתי את מוטיב השקר והאמת וכיצד התיאטרון המייצג סוג של שקר מציג אמת פנימית וכואבת שיש להעלות אותה על במה שוב ושוב כדי לעבד אותה בעוד ששומרי האמת עסוקים בהסתרה ומחזקים את העולם השקרי של הפוליטיקה. כנ״ל לגבי הבורחים דרומה שכל אחד בורח ממשהו אבל אצל סיגל המארחת בחאן אפשר להיות ללא שיפוטיות – משמע לא דורשים ממך לא אמת ולא שקר, רק היותך. בניית העולם במרעולים שבצפון הנגב כמקום מרפא נשמע כמו חלום.

ובחזרה לספר: כהן מגלה בקיאות בעולמות השונים אותם הוא כותב בדרושים אבודים, בין אם מדובר בעולם המחזאות והתיאטרון, עולם הכתות או תאור היישוב הנידח בנגב. דווקא סיפורה של אליזבת׳ (מורכב ככל שמתגלה בסופו של דבר) נראה פחות אמין ומבוסס סדרות שוטרים. תודה לאל על רון והמפרום של חנה שמחזירים אותנו לקרקע המציאותית.

כפי שכתבתי קודם לכן, הספר אינו חף מפגמים. אליזבת׳ מותקפת בחדר המלון ע״י אחד הנבלים המוצג בסיפור בארוע שנראה קשה ומפחיד (היא אפילו בוכה) אבל מנערת את זה ממנה כמו חלום רע וממשיכה הלאה מבלי שיראה איזה חותם משמעותי מהארוע. כהן מצליח להעניק לדמויות הראשיות שלו עומק אבל דווקא ששון, שהוא ״כמעט דמות ראשית״ מרגיש מאוד מפוספס בעיני. כבר בהתחלה הוא מציל את רות ולאחר מכן שומר עליה ולוקח את התפקיד הראשי בהצגה. דמותו כסטלן האבוד הנוכח ושומר מקסימה ובעלת פוטנציאל רב אבל הניסיון להדביק לו עומק בסיפור האישי כחייל פוסט טראומטי מגיע מאוחר מדי ומעט מדי ומרגיש כמו ניסיון חיצוני להדביק עומק. מני מתייחס לחשיפה של ששון כבדרך אגב וישר עובר הלאה, מה שמרגיז את רות וששון, אבל נראה שכהן לא רחוק מדוקטור פידלסטון בהתייחסות הזאת לדמות המזרחית היחידה בספר. ההערה האחרונה שלי היא פתרון העלילה בסוף הספר שהרגיש מהיר מאוד ופשטני מדי, והאמת הותיר את הקורא גם קצת אבוד. עם זאת הסגירה הייתה טובה ומעניינת ולא הייתי מוותרת על הקריאה.

לסיכום, רומן ביכורים שאפתני ומעניין, משעשע ועצוב עם מבט עכשווי על המציאות הישראלית.

(ושלא תגידו שלא שמתי לב לשם הפרטי של ראש הממשלה, או העובדה שאם מני עסק בצבא בממטרות הוא למעשה סוג של מני ממטרה... חמוד).