דרך כל פתחי העולם

בליל פתחת את רוכסן ראשך,
והוא מתכתי.
נמתח כקשת משורשי האף
עד קצה העורף הנוקשה.
מפלס דרכו בקושי ביער השיער.
באוושת קול ובאלסטיות,
הוא פותח ראשך לשני חצאים,
עת אצבעותיך תרות -
דבר שהיית צריך לעשות בשעות החמה,
אילו ברזל פרח
בסבך לב הנייר שלך.

דרך כל פתחי העולם , ספר שיריו הראשון של דוד קפלן , הוא בבחינת קפיצת מדרגה בשירה העברית. בדומה למשוררים גדולים (אי אפשר שלא לחוש את צלאן), קפלן נוגע באופן עיקש, מדויק וחף מזיופים, בנושאי הליבה של השירה לדורותיה: זהות, שפה ומקום. על פני חמישה שערים הוא מוליך את הקורא אל מעמקי הנפש, דרך שירים עטורי יופי, חידתיות, עמקות ומסתורין.

שירים בעלי קול רציף, בטוח, אך גם סדוק ומעט מהוסס; שירים על אהבה ועל אכזבה, על אני ואתה, על הצהרת ״אגן על מי שאיני אוהב״ ובו בזמן לשאת את הידיעה כי ״על הנפש להיות מפלצתית״.

כמה צלולה היא השורה ״שוב לובד הזמן, / עת אתה בוחן את כחול עינה״, כמה כאב באמירה ״החול ביני ובינך / נפתח בסערה. // אני גומאו בכח פצע״, וכמה כוח אצור בשיר: ״על אותם קורים / נרקם שיר / האוחז בבשרך. / לכוד בקורי משושיך, / אומד את האדמה, / בשרו בשרך – // וביודעו, / מתאבד כמוךָ״.

פתחים, צללים, שריפה, זיכרון, ידיעה: בשפה מדויקת, חדה כתער, אך גם חושנית ועטופת רוך, צועד קפלן בקו הדק שבין שלמות לשבר, בין אחיזה לרפיון - ועל המתח הזה, בין שירה לתהום, הוא יוצר שירה רוויית יופי, ספוגת אמת. פרחי הרע של השירה העברית.