האורחת האחרונה

האורחת האחרונה – ג'ייסון רקולאק (ידיעות ספרים)

להלן דיס המלצה על ספר שבסוף נהניתי ממנו.

לאחרונה ידידתי Danielle Rantapaa Peretz הזמינה אותי לבחור ספר שעשה עליי רושם מיוחד לפינת המלצות הסופרים שלה. בחרתי את "תמונות נסתרות" - ספר רוחות מהשנים האחרונות שקראתי באחת התקופות שחיכיתי לתשובות מהוצאות לגבי ספר הרוחות שלי. למרות שלא היה נטול בעיות, הוא היה זכור לי כעונג מותח ומצמרר במיוחד עם המון רעיונות עלילה מגניבים ביותר, טוויסטים מפתיעים וגימיק של ציורי ילד מקריפים המוטמעים בתוך הטקסט ומהווים חלק מהתעלומה. קראתי אותו כמעט ללא הפסקה, ולכן כל כך ציפיתי לספרו החדש של הסופר.

אז הסופר כצפוי יודע את מלאכתו ככותב מיומן, אבל מה רבה הייתה אכזבתי כשמה שהוא כתב הפעם היא בעיניי עלילת מתח שגרתית למדי, ואף מייגעת, מתארכת שלא לצורך ורצופת בעיות אמינות עד כדי כך שרציתי לנטוש באמצע.

הגיבור הוא אב שמחתן את בתו עם בן עשירים שמסתובבות נגדו שמועות לא מבוססות על חשדות בלתי מבוססים אבל לא בלתי סבירים שהוא העלים אישה צעירה איתה יצא. עכשיו האב, נהג משאית פשוט אבל בעל היגיון בריא, לא שולט בלשונו ומההתחלה לא מסתיר מבני משפחת החתן את חשדו שהעוולה אכן אפשרית – דבר שבעיניי לא סביר בעליל ערב חתונה, כמו גם התנהגויות חקרניות בוטות ולא מותאמות אחרות שעוברות לאבא הזה חלק מדי. המשפט "עקבתי אחריכם ושמעתי אתכם מדברים" אשכרה נאמר לאנשים כמעט זרים ולא גרר תגובה מזועזעת כמו: "עקבת אחרינו?! מה עובר עליך, בנאדם?" או תגובה בכלל.

ולמה הספר עוד לא סביר? ההתייחסות לאפשרות שהבעל לעתיד של הבת הוא רוצח נלקחת יותר מדי בקלות. כאילו הוא העלים מס או בגד בה. כלומר האבא נכנס לחקירת העניין כדי לעצור את בתו מלעשות טעות, אבל אין זעזוע מוחלט של כל עולמו של אותו אבא, או פחד משהות עם רוצח פוטנציאלי. רצח מאהבת נתפס כדבר שקורה לפעמים, בעיקר אצל העשירים והמושחתים שיודעים להשתיק עוולות. בנוסף, אין זעזוע מוחלט (אמיתי או משוחק) אצל משפחת המואשם והכלה מזה שאהובם מואשם ברצח ערב כלולותיו. הם פשוט מנסים לשכנע את האב שהוא טועה.

ולמה הוא מייגע? העלילה מתרחשת במסגרת אירוע של חתונת עשירים בן כמה ימים בכפר נופש פרטי, כולל תיאורים חוזרים ונשנים של השולחנות והאוכל והריקודים וההשתובבות של האורחים הצעירים ושיחות החולין והמדשאות והגיבור הולך לביתן החסידה וחוזר מביתן הברווזה. והאבא של החתן אומר ככה והעוזר של האבא אומר ככה. עכשיו הכל בסוף קשור לעלילה אבל היה אפשר לקצר בחצי את כל התיאורים והדיאלוגים החוזרים על עצמם וכלום לא היה נגרע.

מה עוד כמעט גרם לי לנטוש? קצת כמו באישה בתא מספר 10 הגיבור חושד בפשע נורא ומרגיש שכל הסביבה עושה לו גזלייטינג ומעדיפה שלא יתערב בעניינים שלא לו. גם הבת שלו. לא נעים לקרוא את זה במיוחד כשזה חוזר על עצמו שוב ושוב ומהווה את מרכז ההתרחשות. בנוסף, כל האורחים נהנתנים, מעריצים כסף, וכל משפחת החתן בכלל מסואבת וחסרת ערכים לחלוטין. פרקים שלמים זה מה שחוויתי. בשלב מסוים התחשק לי להקיא או פשוט לברוח מהמקום המזעזע אנושית הזה שמתואר בספר. לא מצאתי אף אחד להזדהות איתו. אמנם הייתי אמור להזדהות עם הגיבור אבל זה קשה כי הוא מתנהג בצורה לא סבירה ביחס לחברה ולפעמים גם ביחס לעצמו. לפעמים הוא חסר מודעות כמו פורסט גאמפ שאומר כל מה שעל ליבו ומתנהג כמו פיל בחנות חרסינה ולפעמים הוא חשאי ומתוחכם בהתנהלות שלו.

עכשיו כשההתנהלות היא גזלייטינג על ידי אנשים מושחתים, אתה מבין שאולי יהיו הפתעות, אבל הן לא יהיו גדולות מדי, כי ברור שהסתרה יש ושאף אחד לא תמים. אז גם לא הייתי במתח מי יודע מה כי לא חשבתי שיש למה לצפות. וזה לא שלא היו הפתעות, אבל כצפוי אכן לא היו מטלטלות. ואיך הסוד נפתר (רגע המפנה)? בצורה הכי סתמית שאפשר לדמיין.

עוד משהו: פעם כתבתי פוסט שדן באמינות הנתפסת בעיניי של טקסטים שנכתבים בגוף ראשון, ואני לא מדבר על טקסטים ילדותיים במכוון כמו בסיפורי אתגר קרת אלא על טקסט מנוסח לעילא של ספר כמו זה. אז ברגע שהגיבורה היא נניח בחורה בעלת אינטלקט אתה יכול לתרץ לעצמך שיש לה כישרון סטורי טלינג חבוי, גם אם כתיבה הוא לא עיסוקה, אבל כשמדובר בנהג משאית קשה יום שהוא גם חסר השכלה אבל בעיקר חסר טאקט על גבול המוגבלות, זה פחות עובר לי אמין שהוא מתאר כל כך יפה איך נראו המדשאות והעצים ואיך שולי החלוק של ההיא נפרשו כמו כנפיים.

מה שמציל את הספר הוא החלק האחרון המצוין והסוחף שלו שקשור בשם הספר – האורחת האחרונה. הסיום שבו כמובן נסגרים כל הקצוות בעצם מראה איך הבנייה הפסיכולוגית של מערכות היחסים השונות בין הדמויות בספר מתחברות למשהו אינטרגטיבי ומרגש שגם מקדם את העלילה ועל כך שאפו. זה בהחלט שיעור בבניית רומן. אבל אני אישית הייתי צריך המון סבלנות להגיע לשם. כמו טיול שעולים על הר בעלייה קשה שהיא יותר עבודה מהנאה אבל בסוף יש מלמעלה נוף מאוד יפה אז אתה אומר: אה, היה שווה.

אז אני שמח שלא נטשתי באמצע וסיימתי בכל זאת, אבל בדיעבד כנראה שלא הייתי יוצא לטרק הזה מלכתחילה.