האיש הזקן: פרידה

"אני לא מוכן לישון במיטה עם אישה זרה. מה יגידו עלי? מה יגידו על האישה?"

עד חצות נשארו ברחוב. האיש הזקן עקשן. נדמה שרק מתוך עייפות התרצה לבסוף והסכים לעלות הביתה.

כל הלילה ישן על הכורסה בסלון, שומר אמונים לאשתו, הישנה בחדר הסמוך.

בת מלווה את אביה בחודשי חייו האחרונים. היא מתבוננת בתודעתו המתערפלת ומבקשת לשמר את אישיותו, שכמו נמוגה מול עיניה. ככל שהוא שוכח, היא נזכרת; ככל שהוא מתרחק ומתכנס בתוך עולמו, היא חשה בקרבה חדשה הקמה ביניהם; ככל שאחיזתו בחיים נחלשת, משמעותם הולכת ונגלית לפניה.

בפרוזה צלולה ולירית, נגה אלבלך מציירת את דמותו של אביה, פורשת את סיפור חייו ובוחנת את מרקם היחסים ביניהם, במשפחתם, ובחברה המשתנה סביבם. באמצעות קרעי זיכרונות ורגעי יום יום טרגיים-קומיים, פיוטיים בדרכם האגבית, היא מרכיבה דיוקן עשיר וחי של אדם אמיץ וצנוע, אצילי, אופטימי בדרכו שלו. חייו, מותו, מאירים באור נוסף את חייה שלה ומעוררים בה תובנות הנוגעות לכל.

"האיש הזקן הוא סיפור רווי אהבה, מרגש מאין כמותו, על אדם אחד, ובה בעת על כל אדם, על כל הורה, על כל בת או בן, על כל משפחה. נדמה שאין מי שלא ימצא בו את עצמו." (ארז שוייצר)

"לו "פרס ישראל לספרות" בידי, הייתי מעניק אותו היום לנגה אלבלך על "האיש הזקן. פרידה" שיצא עכשיו. פנינה ספרותית נדירה. הוא דק וצנוע ומלא הקשבה ונקי מסלסולים ומלא תובנות נפלאות וחמלה והוא מבטה של בת אוהבת המלווה את דעיכת אביה. זה האב שבתוך הדימנציה מתעקש להירדם בסלון כי אינו מכיר יותר את זו במיטה לידו. "כל הלילה ישן על הכורסא בסלון", כותבת בתו, "שומר אמונים לאשתו הישנה בחדר הסמוך". ... זה אחד הספרים הכי יפים וצלולים שקראתי פה בכלל." (יגאל סרנה)