הגולם והג'יני

הגולם והג׳יני מאת הלן וקר

תקשיבו, תשמעו, אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה ומבטיחה לכם שניגשתי אליו עם כל הדעות הקדומות והחששות והנמכת הציפיות. בכל זאת, המסר של הספר הוא בפרצוף, וזה לפעמים מעורר דאגה.

על מה הספר הזה? גולם צעירה בת יומה מוערת ע״י האדון היהודי שלה בלב ים בדרך מדנציג לניו יורק. השנה היא 1899 וניו יורק היא עיר של מהגרים. האדון שחשק בנישואין בחר ליצור אישה (בובה, אבל סקרנית וחכמה) מאשר לחפש אחת קיימת (אני מתארת לעצמי הרבה שדכניות ורווקות מצקצקות בלשונן, שלא לדבר על כל אחת עם קמצוץ של פמיניזם). אבל מה, הכותבת החכמה מענישה אותו די מהר והוא מת עוד לפני ההגעה לאי. הגולם נותרת לבד, תינוקת בת יומה בגוף אישה חסונה, ללא ידע על החיים האנושים או מה מצופה ממה. לאחר כמה הרפתקאות, רב חביב ומקסים שמזהה מה היא, אוסף אותה אל ביתו בשכונת היהודים בניו יורק ומנסה להדריך אותה ומוצא לה עבודה.

במקביל, ג׳יני שהיה כלוא אלף שנה, מופיע בפני ארבלי הפחח בשכונת הנוצרים הסורים בתוך כלי נחושת המגיע לתיקון. הוא אינו זוכר מה הוביל לכליאתו ועלילת העבר שלו נחשפת במקביל לעלילת ההווה. בינתיים הוא מנסה לשרוד בעיר הגדולה, עובד אצל ארבלי והופך אומן מוכשר. עם זאת נפשו חושקת בחופש, בבית, בכיבוש נשים ובאתגר.

דמות חשובה נוספת זה רבי שולמן שיצר את הגולם, שקיבלה את השם חוה. הוא מצטייר במלואו רשעותו ואנוכיותו ואנחנו לומדים מאוחר יותר על גלגוליו והקשר בינו לבין הגיני ובין הגולם.

יצא קצת ארוך, אבל בחיי שלא אמרתי דבר וחצי דבר. הספר מבחינה עלילתית סוחף, מעניין ומלא הפתעות. הדמויות נפלאות וכל אחת עגולה ומושקעת. החל מדמויות המשנה כגון רבי אברם מייר, הרב היקר שאוסף את חוה אל ביתו ונותן לה שם, מטפל ומשקיע בה עד כי נדמתה לו כבתו או כמו מרים, מבית הקפה בשכונה הסורית שכולם אוהבים ועוזרת לכולם.

האפיון של הגיבורים, הגולם והג׳יני גאוני ממש בעיני. הוא לא רק משרת את הייחודיות של כל אחד מהם אלא מהווה מעין משל על תפיסת נשיות וגבריות והכוחות שהם מייצגים כמו גם היצירה החברתית את התפיסות הנשיות והגבריות הללו.

הגולם, יצירת כפי אדם, מעוצבת לפי רצונו וצרכיו של הגבר ומעבר לנתוניה הבסיסים כאישה חזקה, חסונה ובעלת יכולת הישרדות, היא חכמה וסקרנית וקוראת מחשבות וכל ההוויה שלה היא לשרת את האדון ובהעדר אדון אחד – לשרת את כולם. הצורך הזה שלה, ללא הכוונה נכונה, יכול להציף ולשגע ולהיות בלתי נסבל. לשמוע את הצרכים של כולם ולעצור את עצמה מלנסות ולספק אותם. האם זה האידיאל הנשי בעיני הגבר? דומה שהגולם אינה מייצגת רק את הנשיות בבסיסה, האם והשד המניק, אלא ממש הוויה אלוהית כמעט שקשובה תמיד ונתונה עבור האחר ולא עבור עצמה. כגיבורה ספרותית המסע שלה מרתק כמו גם האתגרים שהעולם מעמיד בפניה.

הג׳יני לעומתה, הוא הוא יצור אנוכי שכל הזמן חושב כיצד לספק את צרכיו. הוא מהיר וחד, בעל תושייה ויפה תואר. הוא יכול לכבוש כל אישה ואף עושה זאת בהנאה ואינו מוצא סיבה לדחות או לבטל את רצונו בפני אחרים. הוא אינו מרוצה מהאנושיות שנכפתה עליו, מהאזיק המסמן את כליאתו או אפילו מהיצירות המדהימות שהוא יוצר. הוא אינו חושב על ההשלכות של המעשים שלו או המחיר שאחרים משלמים ולא מגלה אכפתיות כלפי אף אחד אחר, אף לא ילד צעיר שרוצה להיות השוליה שלו.

אני לא אומרת שזה ייצוג הגבר בספר מאחר ויש שלל דמויות מקסימות, לבביות, עוזרות ונפלאות כמו הרב, ארבילי הפחח, מייקל לוי העובד הסוציאלי או סאלח איש הגלידה. אלא הפוטנציאל ההרסני ב״גבריות״ כמושג או אידיאל.

הקשר בין הגולם לג׳יני הוא קשר של ידידות שמעמיק ומצליח לשנות את שניהם. עיקר השינוי מופיע אצל הג׳יני ופתאום הוא יכול לשמוע את קולה של הגולם במחשבותיו לפני כל פעולה או מעשה. עיקר הסיפור הוא הידידות העמוקה והמסע האישי שכל אחד משני הגיבורים המופלאים הללו עוברים, ביחד ולבד. כל זאת על רקע העיר המפורסמת ביותר ונופיה השונים.

יחד עם זאת זהו גם סיפורן של קהילות המהגרים בניו יורק שמתוארים בצורה צבעונית, ריחנית, אוהבת וחומלת. אנחנו לומדים על כוחה של קהילה בסיוע לפרטיה, על מוסדות ואנשים שמקדישים את עצמם לטובת האחר והרבה מאוד טוב לב אנושי.

היה תענוג לקרוא את האנשים, הקהילות, הגיבורים וכל דמויות המשנה. היה תענוג לראות ייצוג תרבותי מגוון ואוהד. היה תענוג להיסחף עם העלילה אבל תמיד לחשוב גם קצת יותר לעמוק במובנים מגדריים ובמשמעויות נוספות. קשה להאמין כי מדובר בספר ביכורים. וכן אני אוכלת את כיסוי הראש שלי על החשדנות הראשונית והבלתי נמנעת.

השנה היא 1899. הגולם היא חוה. היא נוצרה לבקשתו של יהודי פרוסי בשם אוטו רוטפלד שהזמין אותה במיוחד ממקובל זקן מרושע (ספוילר - הוא הנבל של הספר). אוטו אז קנה כרטיס לאחד בספינה לארה"ב, הפעיל אותה במטען ואז מת כשהאפנדיציט שלו התפוצץ. כתוצאה מהמצב המוזר שאין לה בעלים חוה מוצאת את עצמה לבד בניו יורק, ללא קישורים חברתיים והיכולת לקרוא מחשבות.

הג'יני הוא אחמד. הוא נכלא ע"י קוסם מרושע בתוך מנורה לפני אלפי שנים. בותרוס ארבילי, נוצרי מארוני המתגורר ברובע סוריה הקטנה בניו יורק משחרר אותו בטעות כשהוא מקבל את המנורה לתיקון. כשהוא משתחרר אחמד מגלה שהוא כלוא בגוף אנוש, עם יכולות אש וחולשה למים.

חוה מאומצת ע"י רב מקומי שמזהה מיד מהו טבעה האמיתי. הוא עוזר לה להתאקלם בניו יורק, מוצא לה עבודה במאפיה המקומית ולאט לאט היא מפתחת חיי חברה אבל היא עדיין מאד לבד. אחמד הופך לשותף של ארבילי. שהמקצוע שלו הוא תיקון כלי פח. יכולות האש שלו עוזרות לו להפוך לאמן בעל שם.

לאחמד לא אכפת מבני אנוש וחיי חברה - זה בטבע שלו. לחוה מאד אכפת מבני אנוש וחיי חברה - זה בטבע שלה. שניהם זרים בעיר זרה ושניהם באופן מוזר צריכים אחד את השני, אבל יקח בערך חצי ספר עד שייפגשו.

הספר הזה היה יכול להיות מעולה. הוא היה יכול להיות אפילו טוב, אבל הוא לא - הוא ספר חלש. יש כאן סיפור של שתי דמויות המוצאות את עצמן לבד בניו יורק של תחילת המאה כשלכל אחד מהם יש מטען אישי כבד, היעדר מוחלט של כישורים חברתיים וכוחות מיוחדים - והרבה מזה בא לידי ביטוי בספר כדי ליצור סצנות מקסימות ודמויות שחלק מהזמן שובות את הלב.

עם זאת, עדיין מדובר בספר חלש ורואים את זה כבר מהפרק הראשון. הסופרת היתה צריכה דמות בעלת תכונות מאד ספציפיות כדי להצדיק את העלילה שהיא דמיינה בראשה, אז היא ליטרלי הלכה והזמינה אחת כזאת ממקובל זקן, שזה כמו אמאזון רק עם זמן משלוח יותר ארוך וסופר נבל שמגיע חינם עם החבילה שהוזמנה. אוטו רוטפלד יודע בדיוק מה הוא רצה מהגולם שתהיה אשתו. הוא רצה מישהי סקרנית. אז זה מה שהוא קיבל - ואז הוא מת.

גם אחמד לא חף מסדקים. הוא יצור מדבר עם חולשה למים. גשם יכול להרוג אותו. עם זאת, לכל אורך הספר, אחמד מתנהג באופן פזיז (חלק מהאופי שלו) בכל הנוגע למים, יוצא החוצה בגשם (עם מטריה אמנם) ולא מת. אני לא יודע מה הסופרת חשבה לעצמה, אבל בתור מישהו שעמד בחוץ בהמון סערות, אני יכול להעיד עדות ראשונה שמטריה היא לא מגן הרמטי ממים. למה להוסיף את החולשה הזאת לאחמד עם לא יהיו לו השלכות?

אני לא יכול לדבר על הקהילה הסורית, אבל הקהילה היהודית האורתודוכסית שבה חוה מוצאת את עצמה לא הרגישה לי לגמרי אותנטית מבחינה דתית, ללא קשר לקבלה המזויפת שהסופרת השתמשה בה בשביל לברוא את הגולם.

מדובר בספר מאד ארוך (502 עמודים). אני כן חושב שהאורך מוצדק כי מדובר על סיפור שמתפרס לאורך זמן והדמויות כן מתפתחות ומשתנות, אפילו עם הם עושים את זה בצורה שנראתה לי מאד שטוחה. יש בספר מספיק תוכן בשביל להצדיק את האורך, אפילו שהוא מרוח לפעמים. זה עדיין עובד.

דברים טובים שאפשר להגיד? הספר הזה הוא סיפור של בדידות ושל הזדמנויות מפוספסות ושל ידידות. הסופרת הצליחה להביא את כל הדברים האלו ליד ביטוי באופן שדי עובד ודי נוגע ללב. לא מדובר בספר גרוע לפי דעתי, רק בספר שיש בו המון חולשות בהמון מקומות שונים.

אני נותן לספר הזה ציון סובייקטיבי של 6/10.