ההעפלה שעלתה על שרטון

פּרֵדה: מה זאת אומרת – יכול בעצם להבין רק אדם שחווה בעצמו פּרֵדה [...]. עד 11 בבוקר נשארתי במיטה. ידעתי שהיום צריך לקרות משהו. ב־11 וחצי הגיעה ההודעה. המחול התחיל. אמא בכתה; לוטי לא ידעה מה לעשות; ואבא היה היחיד שלא איבד את הראש. רצתי מהר סביב כדי להספיק להירפד מכולם ולבלות לפחות עוד את היום הזה עם האנשים שלי.
(25 בנובמבר 1939)

את היומן שלפניכם כתבה הנערה היהודייה ילידת וינה אדית הוכברג (1924–2020) במסע אל ארץ־ישראל במסגרת עליית הנוער. בשל רצף של שיבושים התמשך המסע חודשים ארוכים, מנובמבר 1939 עד אפריל 1941 . מסעה של אדית החל בבית החלוץ בווינה ונמשך בהפלגה על הדנובה באונייה הגרמנית אוּרָנוּס בכיוון בודפשט. בגבול הונגריה–יוגוסלוויה עלו מאות הנוסעים הצעירים, נערות ונערים, על סיפונן של שלוש ספינות נהר יוגוסלוויות, עברו את בלגרד והגיעו לאזור קלָדוֹבוֹ־שָבָּץ. באזור זה התעכבו בהמתנה לאשרות לארץ־ישראל ולנוכח הקשיים של סגירת נתיבי העלייה ותנאי מזג האוויר, שמנעו הפלגה גם כאשר הושגו כלי שיט מתאימים. רק כ־200 מהעולים המיועדים, ואדית ביניהם, זכו להיחלץ ולהמשיך במסעם במרס 1941 דרך יוון, טורקיה, סוריה ולבנון – עד חיפה. בסוף יומנה של אדית יש תיעוד של קליטתה לבדה במשק הפועלות עיינות על־יד נס ציונה.

למעשה, אדית מתארת מזווית אישית את פרשת קלָדוֹבוֹ־שָבָּץ. היא כתבה את יומנה בזמן השהייה על הדנובה של מאות בני הנעורים שנפרדו ממשפחותיהם והיו שותפים לרצון לעלות לארץ־ישראל. ברקע ניכרים מאמציהם של המדריכים המסורים, הצעירים אף הם, שהשתדלו בכל מאודם להנהיג לבני הנוער, בתנאים־לא־תנאים, שגרת לימודים ועבודה ולארגן פעילויות הווי, תרבות וספורט. גוף היומן מחולק לשתי מחברות – השנייה חלקית – וליד הרשומות מצוינים תאריכים מדויקים. ככל הידוע, זהו היומן היחיד שנותר מאותו מסע, אבל מֵעבר לחשיבותו בתור מסמך היסטורי, ההעפלה שעלתה על שרטון מספר את סיפורה האישי, הנוגע ללב, של אדית.