הטנק

זהו סיפורם של חמישה אנשים שכּל אחד מהם בטוח שהוא האיש שהכריע את מלחמת העצמאות. ההתפכחות המרה של מלחמת יום הכיפורים מסחררת את חמשת הגיבורים למערבולת של חשבון נפש נוקב. המאבק על המיתוס אינו רק מאבק אישי על הכרה ותהילה, אלא מאבק על האתוס: האם זה סיפור על גבורה או על עורמה? על מצוינוּת או על נס? המשמעות שכל אחד מהם יוצק לסיפור ' וכך, לקיומו שלו ' היא פעימת הרגע הנצחי בחיים זמניים וחולפים.

אסף ענברי, שספרו הביתה נחשב כבר מספר שנים לקלאסיקה של הספרות הישראלית, ממשיך לארוג ביד אמן את ההיסטורי עם הספרותי, את האמת של המעשה בתוך עולם החוויה. גיבור מלחמת העצמאות לוקח את הקוראים למסע דרמטי בעקבות אחד מסיפורי היסוֹד של ישראל.

אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה. לא רומן, לא ממואר, לא מחקר, אלא סיפור: סיפור שיש בו עובדות והשערות, המצאה ותיעוד, מאוויי לב וסיוטי לילה, קומדיה וטרגדיה, והכול כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדייקת מאוד. מי עצר את הטנק של דגניה? כולם ואף אחד מהם: הסיפור הוא ראשומון שמתנועע "בין מעגלות הגבורה והחפיף", או "בין שואה ותקומה", או בין היסטוריה יהודית מונומנטלית לבין אנשים קטנים. מה שקורע את הלב נוגע במה שמגוחך, ומה שמגוחך נוגע לפעמים במה שכמעט נשגב. אצל טולסטוי, ב"מלחמה ושלום", מי שמעצב את ההיסטוריה אינו נפוליאון ולא הצאר ואף לא קוטוזוב המצביא הגאוני אלא האיכר פלאטון קאראטאייב. כך גם כאן.