הטעם שנשאר

"הטעם שנשאר" הוא ספר ביכורים של דאריה לאוול, שיצא בהוצאת מודן, והוא ממתק מרענן לקיץ הזה! הדרך שבה מסופר הסיפור, מזוויות שונות, התיאורים שממש מפסלים רגעים ורגשות, ותיאורי האוכל שהספר גדוש בהם, מושכים את הקורא לסחרחורת של טעמים, תרתי משמע!

מאוד אהבתי את הספר, בעיקר בגלל המקוריות שלו. הגיבור, קונסטנטין, שגדל בניו יורק, הוא בן למהגרים מרוסיה, מאוד בולט בנוף, ואולי גם משום כך סבל מהצקות בבית הספר. בבגרותו הוא החל להכין אוכל מתוך טעמים שהרגיש בחיך וניסה לפענח ולשחזר, ולא על פי מתכון כתוב מראש. בספר הזה אוכל הוא הרבה יותר מאוכל. הוא זיכרון, געגוע, חיבור לאנשים ולמקומות, ולפעמים גם דרך להגיע אל דברים שכבר חשבנו שאבדו לנו.

הסיפור מסופר בכמה קולות. יש את ציר העלילה הראשי, אבל לצדו נפתחים סיפורים נוספים שמרחיבים אותו. בהתחלה זה בעיקר מסקרן, ובהמשך מבינים את הנפח שהקולות האלה נותנים לסיפור. ויש גם את המסתורין, את החיבור לרוחותיהם של אלה שנפטרו, לצד העולם המאוד מוחשי של טעמים, ריחות ומטבח. לא באופן שהופך את הספר לספר אימה או לפנטזיה מובהקת, אלא בדיוק במידה שמערערת מעט את הגבול בין מה שאנחנו יודעים שאפשרי לבין מה שאולי היינו רוצים להאמין שאפשרי.

וגיבור הסיפור, קוסטה, הוא בעיקר ילד שאיבד את אביו באופן טראגי כשהיה בן אחת־עשרה בלבד. האובדן הזה עיצב את האדם שקוסטה הפך להיות, את הבחירות שלו ואת האופן שבו הוא מסתכל על עצמו ועל העולם. יש משהו מאוד אנושי בדמות שלו, דווקא משום שהוא לא מוצג רק דרך הטרגדיה שחווה. הוא סוחב אותה איתו, אבל הוא הרבה יותר ממנה.

ואולי כאן נמצא מבחינתי אחד הדברים היפים ב"הטעם שנשאר": החיבור בין טעם לזיכרון. הרי לפעמים מספיק ריח מסוים או ביס ממאכל שלא אכלנו שנים כדי להחזיר אותנו ברגע אחד למטבח אחר, לבית אחר, לאדם שכבר איננו. הספר לוקח את התחושה המוכרת הזאת והופך אותה למשהו גדול יותר – כמעט לגשר בין ההווה לעבר, בין הידוע לחושי, ואפילו לעל־חושי.

סוף הסיפור הפתיע אותי, ואני לא מתכוונת לספר, כי אתם חייבים לקרוא. בין אם הייתם במנהטן ותוכלו בקלות לדמיין את הסצנה, ובין אם לא. רק אומר שבסיום הקריאה אני כבר לא מתייחסת למלח כמו שהתייחסתי אליו קודם. וגם ששוב בא לי קצוות סגולים בשיער.

לכו לקרוא את "הטעם שנשאר", ולאכול ולאהוב, לאו דווקא בסדר הזה..

על הספר

קונסטנטין דוחובוני, או קוסטיה אם תעדיפו, ניחן בכישרון מיוחד - הוא מסוגל לטעום טעמי רפאים. מה זה אומר בעצם? טוב, אין לו באמת הסבר על איך ולמה זה קורה, רק שמדי פעם הוא מרגיש טעמים של מאכלים אותם מעולם לא טעם. הכישרון הופיע לראשונה כשהיה ילד לאחר שאיבד את אביו בפתאומיות ולא לקח לקוסטיה הקטן הרבה זמן לגלות שמדובר באחד המאכלים האהובים על אביו, גם אם לא בהכרח להבין מה זה אומר. שנים אחרי, קוסטיה מתנסה בלהכין אחד מאותם טעמים מוזרים רק כדי לגלות שהוא מסוגל להחזיר את המתים לסעודה אחת אחרונה. מכאן אנחנו עוקבים אחרי קוסטיה בעודו מנסה להגשים את חלומותיו ותוך כדי להבין מה בדיוק לעשות עם אותה יכולת מופלאה שלו.

מה חשבתי במהלך הקריאה

הטעם שנשאר הוא בהחלט ספר מיוחד ושונה אם כי גם כבד ומורכב מאוד בעיניי. יש בו המון יופי ורגישות אבל את החוויה האמיתית של הבנת העלילה אפשר לקבל רק כשמסיימים את המשפט האחרון בספר שמשלים את התמונה הגדולה. הוא באמת מסע של תחושות וטעמים.

אני מודה שמבנה העלילה שלו היה לי קצת מוזר מדי פעם, הוא משתנה כמה וכמה פעמים תוך כדי הספר (בעיקר בין חלקים אבל לא רק) ולקח לי קצת זמן להתרגל. בנוסף, לטעמי האישי הוא גם הפך לאיטי בערך אחרי השליש הראשון ואז, רק לקראת סוף הספר כשהוא שוב משתנה, הקצב זרם יותר. ובכל זאת, הוא כתוב טוב, יותר מזה - הוא שונה באופי הכתיבה מספרים אחרים שיצא לי לקרוא לאחרונה וזה לחלוטין מבליט אותו.

בגזרת הדמויות נהניתי סך הכל, קוסטיה דמות מורכבת ודמויות המשנה כתובות עם די עומק כדי שיהיה לי אכפת מהן. מה שמעניין הוא שהדמויות האחרות שמקבלות הרבה יותר מקום - הן דווקא אותן רוחות שקוסטיה פוגש במהלך העלילה. זה לא משהו שמאוד הפתיע אותי כי התחושה שלי במהלך הקריאה הייתה שהסיפור מתנהל בשני מישורים ושאותן נשמות מקבלות התייחסות יפה, יש סיפור מאחורי כל אחת והן רלוונטיות בכל שלב בעלילה.

הספר גם יוצא דופן בגזרת הז'אנר - הוא משהו בין פרוזה לריאליזם מאגי שגובל בפנטזיה, עם רומן קטן ואפילו קורטוב אימה שגרם לי לחשוב עליו כפראנורמל בכלל. אישית, לא כל כך ידעתי איך להתייחס לספר תוך כדי קריאה, ויחד עם אותם שינויים במבנה שכבר הזכרתי, הקריאה לא תמיד זרמה לי והיו קטעים שהייתי צריך להתאמץ קצת יותר כדי להתקדם. אני חושב שבסופו של דבר הוא מאוד שווה את זה ויש בו רגעים מדהימים, אבל לא בטוח שכל קורא יצלח את הסגנון השונה שלו, בכל אופן אני ממליץ להתעלם מהמישמש שיכול להרגיש מוזר בהתחלה ולהתייחס לטעם שנשאר כאל יצירה שצריך לקרוא בשלמותה כדי להבין.

כמובן, יש בו המון עומק רגשי. בכל זאת מדובר בסיפור שלפני הכל עוסק בהתמודדות עם אובדן. לאוול מתייחסת לאבל בצורה יפה ואמנם פחות מתרכזת בהיבטים שבדרך כלל צפים כשמתמקדים בנושא, אבל היא מטפלת נהדר בתחושות ובמורכבות תוך כדי מסע קולינרי חושני שמציג קונספט עדין של: "מה אם היינו יכולים לאכול סעודה אחרונה עם מישהו שאיבדנו?" ומתעסק במשמעות של זיכרונות שקשורים למאכלים ואנשים שהכרנו.

לסיכום

בשורה התחתונה אני ממליץ על הטעם שנשאר בעיקר למי שלא פוחד מספרים כבדים ושונים, עם קצב קצת איטי שמהדהד כל בחירה או אירוע שמקדם את העלילה. אישית אני שמח שהמשכתי עד הסוף כי הסיום שלו יפהפה ומרגש בעיניי, אבל עד לאותו שלב לא בהכרח הרגשתי את אותן תחושות. רק אל תבואו על בטן ריקה כי אחרת מהר מאוד תמצאו את עצמכם מזילים ריר מהתיאורים המגרים של מנות מושקעות.

טריגרים ותכנים רגישים

התמודדות עם אובדן ואבל, מוות, רצח, התאבדות וניסיון להתאבדות, הזנחה הורית, קללות ושפה גסה.

מיניות - יש כמה סצנות יחסים קצת מפורטות.

432 עמודים | תרגום: דנה אלעזר-הלוי | יולי 2026

תודה שקראתם:)