הילד בחלון

"אולי מיששתי איזה אוברול שהיה שם על הדוכן, אבל כמה זמן ממששים, עשר שניות? חמש־עשרה? כשיצאתי החוצה העגלה הייתה ריקה. אפילו השמיכה שלו הכחולה לא הייתה שם. ואני התחלתי לחפש בתוך העגלה, כמו מטומטמת, כי ברור שהבנתי שהוא לא שם... ואז אני חושבת שהתחלתי לצעוק איפה הילד, לקחו אותו. הם אמרו שאני עמדתי ולא צעקתי. שרק אחר כך צעקתי. מה זה בכלל אחר כך? אני לא הצלחתי להבין אותם, אחרי מה אני כן צעקתי?"

שמונה־עשרה שנים עברו מאז שכצלה נכנסה לחנות ברחוב ביאליק ברמת גן כדי לשאול אם יש אוברלים לתינוקות וכשחזרה להציץ בעגלה גילתה שהתינוק שלה נעלם. איך תינוק יכול להיעלם? המשפחה, התקשורת והמשטרה אומרים שזאת היא. היא שלא אהבה, היא שנטשה, היא שחטפה. אולי רצחה וקברה. וכצלה? כצלה בעצמה כבר לא בטוחה. שמונה־עשרה שנים היא כותבת כל מה שקורה לה, כי פעם אחת הספיקה לה כדי לדעת שהיא לא יכולה לסמוך על הזיכרון או על המחשבות שלה או על כל מה שלא כתוב.

אבל עכשיו קרו שני דברים: קודם אורי אחיה מת ואז היא שומעת שבחלון הראווה של חנות ברחוב ביאליק עומד נער ומדגמן בגדי ים, ויכול להיות שזה הוא – הילד שנעלם...

הילד בחלון – רומן מותח, מצחיק ושובר לב על משפחה ועל הורות – הוא ספרו השני של אורן גזית, עיתונאי ומנהל תוכן בטלוויזיה. ספרו הראשון, הסוף הראשון והסוף השני (כנרת זמורה), זכה בפרס ה־paper brigade לספרות ישראלית מטעם ה־jewish book council.